ובכן, יהיו אלה בודאי מספר גורמים, אלה שמעל פני השטח כמו התחייבויות ומחויבויות אך גם ובעיקר אלה שמתחת לפני השטח, אלה שאנו נסחפים אליהם, כמו כוחו של ההרגל.
אנו ממשיכים לרוץ, כי אי שם בעבר התחלנו את המרוץ, ואת המרוץ הזה קשה להפסיק.
אך אם נסכים לעצור ולו לרגע, על מנת להזכיר לעצמנו, על מה המרוץ? אם נשאל עצמנו מה תרם לי עד היום המרוץ המטורף הזה אחרי כסף כבוד ומעמד? ולאן בעצם אני רץ? אולי אז נקבל כמה תשובות מבפנים, כאלה שיעלו על פני השטח את התחושות הפנימיות שלנו לגבי השאלות.
לא בטוח שרבים מאתנו יהיו מוכנים לעצור על מנת לשאול את השאלות הללו אולי משום שבתוך תוכם הם יודעים שהתשובות האמיתיות יהיו מביכות מכדי להמשיך בשגרת החיים ואולי יאלצו את השואל לערוך מספר שינויים בחייו. אך למי יש כוח להתמודדות נוספת על כל אלה שהחיים מביאים לנו גם כך, מבלי שנבקשם?
כך עוברת שנה ועוד שנה והאדם מוצא עצמו עמוק בתוך שיגרת החיים, שם לא נותר כמעט מקום לשאלות, בשלב הזה אנו וכבר מונעים מכוח האנרציה.
שגרת החיים היא המקום "הטוב ביותר" עבור אלה שמעונינים להמשיך את חייהם במצב של "שינה". אם יש בתוכנו יצר שמעוניין לגרום לנו לחוסר מודעות לגבי עצמנו ולמה שאנו יכולים להפיק מהחיים שלנו, תהיה השגרה בודאי השליח הטוב ביותר שלו. אותו שליח גורם לנו להרגיש נוח חמים ובטוח בחיי השגרה ובכך מסכל כל התנגדות מצדנו. ומדוע לוותר על נוחות וביטחון כלכלי לטובת שאלות "חסרות ערך" כמו האם אני גם מאושר בתוך השגרה הזו. אך במקום לעצור ולתהות על השאלות האמיתיות שבחינו אנו בוחרים "להיכנע" לשגרת החיים החמימה והנוחה ובעצימת עיניים אנו ממשיכים לוותר על כל ה"מתנות" שממתינות לנו בצד השני בצד הער של החיים.
ומהו אותו הצד השני, ואלו מתנות ממתינות לנו שאנו לא יודעים על קיומם? ובכן הצד השני של החיים הוא הצד שמאפשר לנו בכל בוקר מחדש לשאול את עצמנו האם המקום אליו פננו מועדות הבוקר הזה הוא לא רק מקום עבודה ,אלא, גם מקור להנאה? ואם לא, אז מה כן.
כאן מתעוררת שאלה מאוד מהותית על חינוך ותרבות כמו כיצד היינו מושפעים כפרט וכיצד הדבר היה משפיע על האופן שבו אנו חיים את חינו, אילו, החברה והתרבות הייתה מתחשבת בראש ובראשונה בצרכים של הפרט, ולא רק בצרכיה שלה. יתכן שהרבה שנים קודם לכן היינו לומדים לשים את הדגש בחיינו על מה אנו מרגישים, ולא רק מה אנו חושבים. אלא, שהחברה מלמדת אותנו לחשוב ורק לחשוב, עד כי לא נותר למקור האמיתי ביותר בחיינו שום דרך לביטוי. אותו מקור, שמתבטא בצורת תחושות והרגשות שלנו לגבי החיים. תחושות שאילו היינו מקשיבים להם, ספק אם היינו מוצאים עצמנו בכל יום בעיסוק שמעולם לא גרם לנו תחושת סיפוק וחדוות יצירה.
נזכור כי כל אדם הוא ייחודי ומיוחד לכל אחד מאתנו יכולות שהן מיוחדות אך ורק לו. אם כן, האם לא יהיה אך הגיוני הדבר שקודם כל, נכיר כחברה בצורך ובחובה של כל אדם כלפי עצמו לאתר ולפתח את אותה ייחודיות שיש בו גם בכדי לממש את עצמו כאדם וגם על מנת לתרום את הייחודיות שבו לחברה ואף להפוך אותה למקור הכנסה. הלא זה אך סביר ביותר שכל עיסוק יהיה אשר יהיה אם נעסוק בו מתוך תחושה של מימוש עצמי ואף שליחות, נעשה אותו על הצד הטוב ביותר. לא רק שעיסוק מהסוג הזה יגרום לנו סיפוק ותחושת יצירה אלא, שגם נוכל להשתכר ממנו יותר מכל תחום אחר, כי השכר הגבוה ביותר עבורך יבוא תמיד ממה שאתה עושה הכי טוב, ואם אתה ייחודי בו גם אין לך מתחרים.
אך מה קורה בפועל, בפועל מהיום שאנו מתחברים למערכת החינוך, אנו הופכים לעוד בורג במערכת הגדולה הקרויה חברה, ובמהלך השנים אנו הופכים לעוד בורג במכונה הגדולה שיצרו מנהיגיה של החברה, מכונה שאמורה לשרת את החברה ולספק לכל אדם מקור פרנסה לקיומו הבסיסי. אך מה אם מנהיגיה טעו? מה אם המכונה שהם יצרו הפכה לגולם שעלה על יוצריו?
הדברים נמדדים כמובן במבחן התוצאה. האם התוצאה החברתית אכן מספקת אותנו, האם אנו חיים בחברה שיש בה ערכים בין אדם לחברו?
כיצד היו נראים לדעתכם פני הדברים אילו לכל אדם, בשלב מוקדם יותר בחייו, עוד בהיותו תלמיד בבית הספר היסודי, הייתה כן ניתנת האפשרות לבדוק את הכישורים שלו ואת נטיות ליבו, ואם על כך היה ניתן הדגש הרב ביותר בבתי הספר, לאפשר ולעודד כל תלמיד ללמוד ולגלות בשלב המוקדם יחסית של חייו מהם כישוריו ולמה הוא נוטה. ולתת את הכלים על מנת שכל אדם באשר הוא, יהיו אשר יהיו כישוריו, יקבל את ההערכה על בחירתו, ואף עזרה לפתח את כישוריו בדרכים מעודדות ומשוללות ביקורת.
עלינו לצאת מתוך גישה שכל כשרון ונטיית לב הם הגרעין ממנו נוכל לפתח בעתיד את תחום העיסוק שלנו גם אם נדמה בשלב ראשון שאין כל סיכוי להתפרנס ממנו, המחשבה הזו באה מתוך גישה מוטעית השוללת כשרונות ונטיות טבעיים אם הם לא מסתדרים בראיה שלנו כמקור מכובד לפרנסה. לכן, עלינו לפתוח את ליבנו לגישה שמאפשרת לכל אדם להיות מה שהוא ואף מעודדת אותו על כך ואם יתמיד בכך, באחד הימים הכשרון או התחביב יוכל גם להפוך למקצוע. נזכור רק שכל דבר שאנו עושים מתוך כבוד לעצמנו, הופך למכובד. אם רק תינתן האפשרות לכל אדם להוציא מעצמו את המיטב שבו ולהפוך אותו לעיסוק, אין ספק שהאדם יתפקד כבוד ואהבה לעצמו, מה שיקרין גם על החברה.
אלו בני אדם לדעתכם יתפתחו מסוג כזה של התייחסות? ואלו מהתייחסות מהסוג המוכר? כמובן, מיותר לשאול מה משניהם אנו מעניקים לילדנו?, התשובות מדברות בעד עצמן יום יום ובכל תחומי החיים.
איזה אדם יתפתח מילד מרוצה שמקבל הכרה על עשייתו, לעומת ילד שלא מצליח לעמוד בדרישות החברה? ומה אם באמת החברה היא הטועה ולא כל אלפי הילדים שמתקשים להדביק את דרישות בית הספר, שמכתיבה החברה.
הילד שהפך לבוגר יתנהל כלפי החברה מתוך עצמת התסכול שהצטבר בו, הן כתלמיד והן כנער. ברור שהנער האהוב ימצא לו בקלות את תחום השתלבותו בחברה בעוד שהנער הדחוי, מתוך תחושת תסכול, ימצא לו מקור עיסוק התואם את רמת הדימוי העצמי שהחברה תרמה לעיצובו. האם נוכל להאשים את הנער?
נכון, מגיע שלב בחיים שבו כל אדם חייב לקחת את האחריות על חייו. אם הוא אכן בחר לעשות כן, ממתינה לו שורה ארוכה של הפקת לקחים ולמידתם לעומק על מנת שיוכל ל"תקן" את מהלך חייו ולהחזיר לו את המבט האופטימי על החיים, בדרך שמאפשרת צמיחה וגדילה ובמילה אחת את התקווה לאושר שהחברה לא השכילה לעודד בו כשהיה עוד ילד.
אחרי הכל, מהו כוח החזק ביותר, המניע אותנו הלאה כל בוקר מחדש למרות הכל ובזכות הכול, אם לא התקווה הנכספת לימים טובים יותר ולאושר פנימי גדול יותר.
רק ההסכמה לוותר על האוטומטיות שבה אנו מתנהלים בחיי היום יום, רק הרצון והשאיפה לעלות מעל האוטומטי, מעל השגרה, רק בדיקה יום יום ורגע רגע את התחושות שלנו לגבי חיינו, היא אשר תקרב אותנו אל עצמנו אל המקור שאם נבחר גם יוביל אותנו אל מחוזות האושר המצויים בכל אחד מאתנו אלא, שהדרך לשוב אליהם היא בהתבוננות מידי יום על חיינו, מעשינו, והתחושות המתלוות אליהם.
חני קושניר - מנחת מדיטציות וקבוצות עבודה לפיתוח מודעות עצמית וקשב פנימי. טל. 09-7679913 פקס. 09-7679914 kerenhaor@hotmail.co.il
