משל המרכבה של גורדייף, שהוזכר כבר, משרת היטב את ההבנה כאן,

הסוסים המתפרעים לכל הכיוונים - הם הרגשות, הם לא  מחוברים בכלל לרכב (לשכל), הרכב מחפש גירויים או סתם משועמם, המושכות מונחות על הריצפה, אין קשר בין החשיבה לבין הרגש. כל דבר מדליק את הרגשות, כל דבר גורם לסוסים לזנק, לקפוץ, לדהור. הם מאוד רגישים, הם קולטים גרויים, אבל מגיבים לפי האגו; לפי מה שמוצא חן או לא, לפי האם ניפגעו או לא.

עוצמת התגובה היא לא בהתאם למציאות, אלא בהתאם למידת ההיתפרעות וחוסר הרסן שהם הורגלו לו משכבר. ואם רחמים עצמיים למשל התפרעו בפעמים הקודמות - במשך שלושה ימים עד שנרגעו - כך גם יהיה הפעם.

מבחינה זו תהליך ההתבגרות של  רגשות דומים לחינוך ילדים, צריך ללמדם לדחות סיפוק, וככל שהרגש מתפרע (כי הוא דורש משהו ולא מקבל), כך צריך לתת לו לחכות קצת, כדי שילמד לא לקבל סיפוק מידי -אחרת יותר מאוחר הם עלולים להיות לא ברי ריסון.

גם הרגשות וגם הילדים, מפעילים עלינו סחיטה ריגשית, אם אתה לא נותן לרגשות את הפורקן שהם רוצים, את ההשתוללות, אז צר לך, אתה מרגיש לא טוב. אך צריך להיות קשה, ואולי קשה זו לא בדיוק המילה, צריך להיות נחרץ בענין זה והחלטי, אסרטיבי. השאלה היא האם החיים שלנו מעוצבים על ידי הפראיות של ההתפרצויות הרגשיות שלנו, או האם אנו מעצבים את רגשותינו לפי מטרה כלשהי.

מבוגרים רבים משלמים מס כבד על חוסר האילוף של ריגשותיהם, אדם מבוגר ומפותח מבחינה ריגשית הוא אדם האוחז במושכות של ריגשותיו חזק, הדוק וקצר: לשבת מול הטלויזיה ולראות משהו שסוחט את ריגשותיו, ולגיד "זהו, עד כאן", ואם הם לא מפסיקים הוא קם. כלומר הוא כל הזמן נותן להם פתיל קצר ולא יותר מזה, ככל שיש לרגשות פתיל קצר יותר הם יותר חזקים, זה נראה סותר, אבל בעצם פתיל ארוך מגדיל את התובענות אבל מחליש את העוצמה הפנימית.

הרגשות צריכים לשרת אותנו, ברגע שאנחנו נותנים לרגשות להתרחב ולהתפרס, אנו בעצם עובדים אותם ולא הם אותנו. כמו הסוסים במרכבה של גורדייף, אם לא מאלפים את הסוס והוא עושה מה שבראש שלו, למשל רואה סוסה בצד השני או אספסת טעימה -הרכב גמר, הוא בעצם נגרר בעקבות הסוסים שלו. אבל חלק גדול מן האנשים, הסוסים שלהם מושלים בהם, כמו שחלק גדול מן ההורים -הילדים שלהם מושלים בהם, הילדים זה כמו הרגשות, ברגע שאתה נותן לרגשות למשול בך, הילדים שלך ימשלו בך, הרגשות מפעיליםם עלינו רודנות, זה מאבק כוח.

אבל חשוב כאן לציין, כי יש הבדל מהותי בין לאלף ולבין לדכא, בדיכוי מפעילים כוח שהוא לא פרופורציונלי ביחס למה שקורה, כי בדיכוי מה שחשוב זה הסיפוק שבהשתלטות על אחר. מה שחשוב באילוף זה הרצון להשיג מטרה מסוימת, לעצור מישהו בגבול מסוים, ואז מפעילים  עוצמה מבוקרת, וברגע שזה עובד, אין בעיה לעצור. כלומר בדיכוי  - האמצעי הופך למטרה, באימון  - האמצעי הוא חלק מהמטרה. דוגמא לשלוש המצבים הריגשיים הללו הוא גידול של שיח: לתת לו לגדול פרא בלי תמיכה או גיזום זה המצב של היתפרעות ריגשית. ליגזום אותו ולתת לו תמיכה כשהוא עדיין צעיר - זה דרך האמצע המבורכת. ולגדל עץ ננסי -בונסאי, זה לדכא את הרגש, גוזמים לו את השורשים ודם שמים עליו חוטים. בדיכוי לא נותנים לאדם את החופש המינימלי להיו הוא עצמו, בלגזום לא פוגעם ב'אני' אלא נותנים גבולות ביחס לביטוי הה'אני' מתבטה בחברה.

חלק נכבד מהתרבות האנושית מבוסס על זה שהרגשות הם גידול פרא, אף אחד לא מתעסק עם רגש בתרבות שלנו, אפשר להגיד שזו מעין חיה כזו שחיה בתוך כל האנשים, וכולם שומרים את זה בחדרי חדרים ומתנהגים כאילו אין להם את החיה הזאת. היא עושה גללים על הריצפה, וכולם סובלים את הגללים של עצמם ושל אלה שעימם הם חיים, אך כלפי חוץ מתנהגים כאילו אין להם רגשות בכלל, כאשר בפנים יש לכולם את חיה. והחיה הזאת הולכת ותופחת ככל שמתעלמים ממנה, היא בולעת את כל הפנימיות של האדם, אין 'אני' יש רק רגשות לא מאולפים.

כך שבגרות ריגשית היא קו אמצע שפוי. ואינפנטילות ריגשית מתפצלת לשתי קצוות בעייתים: קצה אחד הוא לתת לרגש להתפרע, קצה נגדי הוא לדכא ולהדחיק את הרגשות עד חורמה (ויש לזכור כי תמיד תחת משטר של  דיכוי מסתתרת מחתרת עוינות המתחזקת מן הטרור שמפעיל המשטר השולט).

דוגמא לקוטב בעייתי שכזה היא האומה הגרמנית תחת השלטון הנאצי: הגרמנים הם דוגמא קיצונית וחולנית להדחקה הפושעת שהאדם המודרני יכול לעשות ועושה לרגשותיו. כי בסוף יוצאת החוצה דיקטטורה, כלומר האחד מקבל הרשאה לבטא את החיה שבאדם וכשהיא יוצאת החוצה - אין לה גבולות. בעצם זה שאנחנו לא גוזמים את הרגשות שלנו זה הופך לגידול סרטני שבולע את החיים הפנימיים שלנו.

למעשה שני הקטבים משלימים זה את זה והם קרובים זה לזה יותר מאשר כל אחד מהם לקו הבוגר שבאמצע. הכוונה כאן היא שהמרחק בין הדחקה ודיכוי של הרגש, ובין התפרצות ריגשית הוא קטן למדי, והדחקה רבה מידי מובילה בסופו שלדבר להתפרצות חסרת רסן - כשכבר אי אפשר להדחיק יותר.

במבט שטחי ניתן לחשוב כי ההתפרצויות וההתפרעויות הפנימיות  הללו - הם דבר שהאדם אוטומטית מצטער עליו ורואה בו מיגבלה נוראה , ולא בהכרח, באיזשהו מקום ההתפרצות הרגשית (כלפי פנים או כלפי חוץ, כאמור)  יכולה לבוא במקום המחיים עצמם. במקום לתת לכוח החיים לעבור דרכו, באה ההילולה הרגשית כתחליף, במקום לתת לכוח החיים להפעיל אותנו באותם רגעים שבהם אנו נסחפים - אנו חשים  בתוכנו דינמיקה חזקה, וזה יכול להפוך למעין טקס כזה,  למשהו שמשתלט עלינו.

כולם מתנהגים כאילו אין להם רגשות, כי כשאדם מסביר את מעשיו, או את התנהגותו, הוא נשמע הגיוני ביותר, כאילו פועל מתוך שיקול רציונלי -  אך ברוב המקרים אנשים פועלים מתוך שיקולים אמוציונלים, הם נותנים להתפרצות לקרות, ואח"כ מתנהגים כאילו זה לא התרחש (או מסבירים זאת בנימוקים שכליים, רציונליים). רוב האנשים אין להם חיים משלהם כי החיה האמוציונלית גוזלת את רוב חייהם.

כשמנתחים את התוכן הריגשי של רוב הסרטים - רואים מה מעסיק חלק נכבד מן המין האנושי, ואלה רגשות שעוסקים בפחד, באלימות, ברומנטיקה - זה מראה איזה מין רגשות יש לאנשים הללו.

לעומת מה שכתוב עד כאן ניתן להשמיע טענת נגד ולהגיד משהו כמו: אז בשביל מה יש בכלל רגשות? אם לא בשביל שנהנה מהחיים?  ונחוש אותם ביתר עוצמה וחדות?

ובכן, הרגשות וגם הדם (היצרים, הדחפים, המין וכו') הם דלק המשמש לתחזוקת כל המערכת האנושית, זה לא עבור נו, אנחנו לא אמורים לחוש אותם, איננו צריכים להשתמש בהם, הם לא צריכים להיות בשימוש עצמי, לא צריך להרגיש אותם. הם צריכים להיות נעולים בפנים. למה הדבר דומה? ליחס לכסף! כפי שאנחנו אמורים להתייחס לכסף כך עלינו להתייחס לריגשותינו; לא לבזבז אותם על מנת שיביאו לנו הנאה. עלינו לשמור אותם במקום מוגן, כדי שיוכלו להביא לנו תועלת בדברים חשובים מתישהו בעתיד.

הרגשות הם לא עבור חיינו היומיומיים. בחיים היומיומיים עלינו להיות מונעים על ידי כח החיים עצמם ולא על ידי הרגשות, כי הרגשות שייכים למערכת התחזוקתית ולא למהות האנושית (העצמיות) שחיה בפנים. במידה ונפסיק להיות מונעים על ידי הרגשות ונתחיל להיות מונעים על ידי כח החיים - אז נעשה פעולה מבלי להפעיל מאמץ. ברגשות אני מזיז את עצמי, אני מתאמץ ואז זה קורה . רגשות זה מאמץ, אך כדי לחיות צריך להיות בלי מאמץ.

כשאנו משתמשים ברגשות בשביל החיים שלנו - אנו בעצם גוזלים משהו שאינו מיועד לנו.

אין ספק כי יש לשאוף לרגשות נעימים, אך השאלה היא האם האדם נותן לשאיפה זא  להיות המרכיב המרכזי  בקיום שלו? צריך להבין שהרגשות הם לא עבורנו, אלא הם כלי עבור משהו חשוב וגבוה יותר. ודבר זה קשה מאוד להבין, כי לאדם כיום אין מטרה יותר גדולה ממנו עצמו, האגו הופך לעיקר. "אז מה? החיים הם לא בשבילי? הרי אני פה כדי לשאוב מן החיים את כל מה שיעזור לי להנות מהם הכי הרבה. אז מה זה השטויות הללו? שאינני כאן עבור עצמי?, כי אם אני פה לא בשביל עצמי אז אולי אני בכלל לא רוצה את זה?".

 זו אכן שאלה בסיסית ביותר שצריך לפתור אותה, כל אחד עם עצמו, צריך למצוא טעם בעובדה שאינך חי עבור עצמך אלא אתה כלי עבור משהו. כלי שעובד, או כלי שהחליט שהוא המטרה עבור עצמו.

חסיד והתאונן:
- רבי, עולות בי מחשבות נוראות.
-דהיינו?
-אני פוחד להעלות על דל שפתותי. רע לי ומר לי שאני מסוגל לחשוב
מחשבות כאלו שעליהן אפילו גהינום לא מכפר.
-ובכן, אמור.
-אוי לי. לעיתים אני מהרהר שחס ושלום לית דין ולית דיין.
-אז מה אכפת לך?
-מה פירוש "מה אכפת לי"?, מצעק החסיד. אם לית דין ולית דיין איזה
תכלית יש לכל העולם?
-אז מה אכפת לך שלעולם אין לכלית?
-רבי, אם לעולם אין לכליתת אז אין טעם לתורה ואם אין טעם לתורה אז אין
טעם לחיים, וזה, רבי, אכפת לי מאד.
אמר ר' מנדל לחסידף
-אם אכפת לך כל כך, הרי שיהודי הגון אתה, ויהודי הגון מותר שיהיו לו מחשבות כאלו". (,אור גנוז" עמ' 436)

ולא רק להכיר בצל, ולהפסיק לברוח ממנו, אלא גם ובעיקר לאהוב אותו. לדעת שאני זה הצל, וככל שנגעתי בחלק אפל יותר, נגעתי במשהו שהוא יותר -אני. אני הוא כפות רגלי, ציפורני, עלי לאהוב אותם בתשוקה, כי הם אני.

 ושתי הגישות הללו: הבריחה מן האפילה המפחידה של הלא מודע, התעלמות ממנו ודיכויו. והגישה הדוגלת בהכרה בו. הם גם שני סוגי מנהיגות:

-המנהיגות של השליט, המתכחש לפרולטריון, מנצל אותו, מדכא אותו, מעמר בו, גדל על חשבונו.

-והמנהיגות של הרועה, ההולך לחפש את הכבשה התועה הקטנה  והסרוחה ביותר.

איזו מהם היא מנהיגות ברמה גבוהה? זו של הרועה. כי ככל שאתה ברמה גובהה יותר כן אתה אוהב יותר את זה שמתחתך. בעוד שהמנהיגות של השליט, אינה מנהיגות, היא עריצות. שכן מנהיגות אמיתית (בין אם מנהיגות חברתית או עצמית) פירושה - לחוש את הכאב של מה נמוך וחלש ממך.

לחות בתת מודע (המודע שנמצא מתחת) פירושו - לחיות בגוף שלך, לחוש אותו, להקשיב לו, לאהוב אותו, לדעת אותו, להשגיח עליו.

שליטה באה מלמטה. ואם אנו לא מתיחסים לאפל ושלילי וללא מוצלח בנו - כי אז הם ישלטו על אפשרותה ויכולתה של הנפש להתקשר עימנו, עלינו לקבל ולאהוב את כל אלה, לקבל, להכיר ולאהוב את הדחוי והלא מקובל בנו. לא לנדות, לדכא ולהתכחש לו.

ובמוחנו כל הדברים הללו מתקשרים איכשהו לגוף, לתאוותיו, צרכיו, יצריו.

בו, בגוף הזה, ישנו 'אני' אומלל, ישנם חלקים שמעולם לא זכו להיות נאהבים, ואלה הם אותם החלקים שעלינו לאהוב, לדאוג להם להכיר בהם, לאמץ אותם - לא להתכחש להם. לדעת כל הזמן ש'האני' האמיתי שלנו זה לא המקצוע או ההשכלה שלנו, אלא אותו ילד קטן

ואבוד החי בפנים, המחכה לחיוך, לאישור.

לחיות בילד האבוד, אין פירושו רק לדעת זהו אני, אלא לתת לו לגיטימציה מלאה, להתיחס אליו כאל ה'אני האמיתי'. אדם אותנטי ואמיתי חי באתם הדברים הקטנים והאמללים, ובהם הוא מוצא את הזהות שלו, כך למשל, כאשר קוראים את הכתבים של קירקגור, ברור בעליל שהאיש היה מחובר ל'אני המסכן' שלו, ודרכו היה מסוגל להתחבר לאותנטי ולאמיתי שבקיום. לעומת זאת, פולטיקאים רבים (ולא רק פוליטיקאים) הם אנשים נפוחים המדברים במליצומ, קלישאות וסיסמאות - משום ש'האני המסכן' שבתוכם לא קיבל מהם הכרה. ויש להכיר בגוף, יש להכיר ביצר, יש להכיר ברגשות הלא מקובלים. לאנשים שלא נותנים לגיטימציה לא לזה ולא לזה - יש מעט מאוד מושג -אם בכלל- מה קורה להם (ברגע נתון) גופנית, תחושתית וריגשית. ואם הם נשאלים על כך, כל מה שהם מסוגלים לתת כתשובה, זו בדרך כלל, ערימה של תפישות מנטליות שבינן לבין מה שמתרחש בתוכם באמת - אין ולא כלום. כך אנשים חיים וכך הם 'מתקשרים' בינהם.

אפשר לראות את ההתכחשות לגוף הפיסי באופן שאנשים גוררים את גופם, באופןשהם מושיבים אותו בכסא, באופן שבו הם עוטפים אותו בבגדים. הכל אומר: "הגוף זה לא אני, זהו סרח עודף, כל עדו הוא לא עושה בעיות, זה 'בסדר'. רואים את זה בידים המוטלות, ברגליים המשוכלות, לעומת זאת אפשר לראות -בסרטים תעודיים- ילידים בשבטים פרימיטביים, כיצד הם נושאים את גופם בכל כך הרבה חסד וכבוד עצמי, וברור בעליל שהם חיים בתוך גופם, שהאנרגיה שלהם ממלאת את גופם.

אם נדע להקשיב לגוף, הוא יחדל מלהיות בית כלא לנפש, שהרי הוא הינו כלי הביטוי שלה, דרכו היא מדברת אלינו, רק התכחשות לגוף הופכת אותו לבית כלא, ואת הנפש לאסירה.

כל דבר הממוקם מתתת לצואר הוא התת-מודע: הגוף, הרגשות, הדם. אינטלקטואליזם הוא הוכחה לכך שאיבדנו את הקשא עם האני האמיתי שלנו. ואילו חיים אותנטיים ומלאים משמעותם- אינטימיות עם התת מודע.

עד כאן על התת מודע האישי ששדה ההדחקה שלו והדרך להתחבר עימו זה דרך הגוף.

 אנחנו עצמנו חיים על משטח דק מאוד של מודעות. מישטח הניצב בין שני שטחים שאיננו מודעים להם, האחד נמצא בפנים ומחובר לגוף,והאחר הוא העולם הרוחני (עולם האידאות של אפלטון).

אנחנו ניצבים בין השניים, אבל שומה עלינו לחיות בתת מודע הגופני, כדי לאפשר לרוחניות לדרום דרכו, אל התודעה שלנו. לנו אין את היכולת לקבל ולקלוט את הוחניות -ישירות אל המודע. אנףו יכולים לקלוט את הרוחניות רק בתיחווכו של הגוף. כאמור, התת מודע הארצי, הגופני, הוא המערכת הנמצאת מתחת לצואר, ואליו הוחניוףת היא כל מה שנמצא מעל ראשינו.

הראש הוא המתווך בין העל מודע (רוחניות) ובין התת מודע (גוף).

ואני יכול להיות מודע להשפעות מן העל מודע, רק כשהן עוברות דרך הגוף.

ספר חדש של גבריאל רעם:
הספר: "אמנות השיחה" (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: "על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה".
גבריאל רעם, מומחה בעל שם בתקשורת הלא מילולית, מנהל מכון העוסק במחקר יעוץ והדרכה של שפת הגוף לארגונים חברות ועסקים. משמש יועץ ומנתח של שפת הגוף בכלי התיקשורת לדמויות פוליטיות בהופעות פומביות. מחברם של 4 ספרים בתחום זה: "לא הכל דיבורים", הוצ' ניסן (עם נילי רעם)
"משמעותן של תנוחות הגוף, הוצ' ניסן מסרים מבפנים", "שפת הגוף ותקשורת אל מילולית", הוצ' פרולוג, "גברים ונשים מעבר למלים" (עם נילי רעם), הוצ' ידיעות אחרונות.
כמו כן הוא סופר והוגה דעות,  העוסק בתחומים מגוונים כתיאולוגיה, אקסיטנציאליזם, התפתחות, תודעה, רוחניות, יישות, ואחרים. חיבר עד כה 4 ספרים מתוכם ראו 3 אור: "מסע אל הישות הפנימית", הוצ' גל, (בשם העט גבריאל בן יהודה), "החיים המציאות ומה שנסתר" הוצ' גל, (בשם העט גבריאל בן יהודה), "אמנות השיחה" הוצ' ידיעות אחרונות "ספר הלא הגדול" הוצ' ידיעות אחרונות (טרם יצא).
אתר: www.angelfire.com/ga/being  דוא"ל: raamg@barak-online-net