וכך באדם קיימים שני מרכזי כובד -אפשריים, האחד הוא האגו, השני הוא ההוויה המגובשת, וההבדל בינהם - עצום:

האגו הוא יציר של ההוויה הזמנית, הילדותית שלנו, שלא פינתה מקומה לצמיחתה של הוויה בוגרת.   האגו כולל בתוכו, כאמור, רגשות ילדותיים וגם תאוות, יצרים ותשוקות. בעוד שההוויה המקובעת היא היא האני האמיתי שלנו, המהות, הנפש, זה שהיה טמון כפוטנציאל מאחורי הקליפה הזמנית של התאקלמות פיסית, מוטורית וביצועית בעולם החיצון - שלב הילדות.

האגו הוא זיכרי באופיו, כמו הילדות - שאמורה לחדור אל העולם הקשה והאטום, ההוויה המפותחת היא נקבית ורכה, אמורה להבשיל עם הזמן ולהצמיח מתוכה את עובר הרוחניות.

אך המעבר מן האגו האינפנטילי אל ההוויה המוערת אינו קל, הוא מעין התעוררות, וההתעוררות אל הוויה, ושל ההויה -היא תהליך,  תהליך רב שלבי.

בתחילה, כשהאגו עוד שליט, ההוויה היא בשלב שבו נטשנו אותה, שלב הינקות, היא חסרת ישע וילדותית עדיין, אך שלא כמו האגו - שתמיד ישאר ילדותי -- ההוויה יכולה וצריכה – לצמוח.

האגו הוא קליפה ובתוכה הבטחה לאני מפותח. הבטחה שלרוב לא מתממשת.  קל להזדהות עם האגו ולחשוב שהאגו זה האדם. אך ההבדל בינו ובין ההבטחה שבתוכו הוא גדול, כי כאשר האדם מזדהה עם האגו הוא בעצם מאפשר לו לשלוט, בזמן שמבט של אדם בוגר - זה שהוויה שלו שוחררה והספיקה לצמוח - יהיה משהו כמו: 'אה, זה סך הכל האגו שלי. שוב פעם הוא משתולל'. ניתוק וחוסר מעורבות זו לא קיימת בשלב האינפנטילי, שבו האדם רואה אותו ואת האגו כחטיבה אחת.

בתחילת ההתעוררות - בתחילתם של חיים אותנטיים,  חיים הבאים מן ההוויה  - קל לאדם  ליפול לפח של בילבול בין האגו לבין ההויה, אך בתהליך של התעוררות של התודעה וצמיחה של ההוויה מתחילה להיות הפרדה והאדם רואה את ההבדל בינו לבין האגו והוא מזהה את האגו בפעולה ויכול להסתכל ולומר 'אני יכול לקבל אותו או אני יכול לא לקבל אותו'. מבחינה מסוימת - האגו זו ההוויה שעדיין לא נוקתה ממשקעים אינפנטיליים של תאוות, תשוקות והזדהות ריגשית, הוויה עם יבלית.

בגרות אמוציונלית היא ביכולת של האדם להפריד בינו לבין העולם. בילדות -  האגו של האדם ממלא את כל העולם שלו. אך העולם אינו סובב סביב העניין של, "האם מתוק לך בפה?" או "יש לך קקי בתחתונים?". אמנם כל עוד האדם הוא ילד - אין שום סיבה שהוא לא יחשוב כך. אך אם הוא מצפה לאותה רמה של עניין בו לאחר שהוא מתבגר, יש לו בעיה. ובתוך תוכנו רובנו ממשיכים להרגיש כך.

התבגרות זה תהליך של ספיגת מכות...  האגו לא מסוגל לספוג את המכות, לא מסוגל לעמוד בכאב. האדם בעל ההוויה המפותחת מסוגל כי הוא לא ממוקם באזור שסופג את המכות: באגו.

כשאדם תינוק יש לו שני הורים, ושני זוגות של סבים כך שישנם שישה אנשים מבוגרים שמרקדים סביבו. כאשר מתבגר התינוק הסבים הולכים לעולמם ומתווספים אחים נוספים ויש לו פחות. אחר כך כשהוא מתבגר ואין לו הורים -  הבן אדם היחיד שאיכפת לו ממנו זו אשתו. השלב הבא הוא שאתה ואשתך (שזה כל מה שנותר), צריכים להתחלק בילדים ועכשיו לך אף אחד לא דואג - זה אתה שדואג לילדיך. אחר כך ישנם נכדים ואז צריך להתחלק בתענוג של להעניק אהבה (לא עוד לספוג אהבה...) - לא רק עם האישה אלא עם עוד סבא וסבתא.

אם בהתחלה אנחנו חלק מהאמא אז מאז יש כל הזמן תהליך מתמיד של התפצלויות. כלומר, בהתבגרות אמיתית - זו של הנפש ולא רק של הגוף - חייב להתרחש תהליך של המסת האגו, שזה שריד אינפנטילי מן התקופה שעדיין אנחנו היינו מרכז העולם. ואז האדם עומד חשוף מול עולם קשה ועובדתי ועמוק, עלוב וחסר פשר. ובכוח מה שחי בו עליו להפיח בו חיים ומשמעות.

 כך שכל תהליך ההתבגרות משדר לנו  שאתה חשוב פחות ופחות ואתה תופס פחות מקום, עד שאתה מגיע להבנה שכדור הארץ הוא חלק משביל החלב ושביל החלב הוא חלק מהיקום והיקום הוא גרגר מתוך יקומים רבים. תהליך ההתגברות הוא להבין שאתה כלום, ואין לך שום זכות לחשיבות עצמית כלשהי. האגו תופח ומתיימר להיות כל העולם, בשעה שהוויה בוגרת היא כל כך זעירה שהיא לא תופסת מקום כלל אך בתוכה יש מקום להכיל את כל העולם.

עלינו להבין שהחיים זה תהליך של הכאבה ופגיעה ברגשות שלנו ויותר מזה: ברגע שחשבת שזה נגמר אז מגיע המכה הקשה מכולן. ועלינו להבין כי בגלל המכות הללו על הרגש אנחנו רוב הזמן נמצאים במצב של מעורבות והזדהות ריגשית עם הכאב שלנו.

האדם בעל העצמיות האמיתית (הוויה מגובשת, מוערת או מפותחת) הוא סוג של לוחם: למרות הכאב ובגללו הוא עומד מול העולם בתנוחה של מוכנות להתמודד עם הגרוע מכל.  ודרכו של לוחם ההוויה הבשלה הוא לקחת אחריות גם על הכאב, גם על מה שאינו בטוח בתוכו וגם על מה שאינו יודע.

רוב בני האדם הנם שבויים של האגו, וככאלה הם מצויים לרוב במצב של מעורבות ריגשית. אנשים החיים חיים רגילים ובורגניים, מדחיקים ולובשים מעל לאגו מסכה של בן תרבות. אך אנשים המצויים בדרך רוחנית כלשהי סובלים קשות מכך, זה מהווה סתירה למה שהם מצפים מעצמם. הם עם הראש בשמיים והנה במשך שבועיים הם עסוקים רק לחוש כאב ועצבות על משפט אחד שמישהו אמר להם...

הם למעשה חיים בלימבו, בשטח ההפקר שבין להיות קורבן לאגו ובין הוויה מפותחת.

ואיך אפשר לחיות ככה? זה הרי קשה מאוד. ובכן עצה קטנה: אפשר אולי לחוש כלפי ההוויה שעדיין לא הנצה אהבה וחמלה: כי הוא האני האמתי שעוד לא קיבל הזדמנות וצריך הרבה תמיכה כדי לצמוח. ואת האגו יש לסבול, כרע הכרחי.

עלינו לאהוב את פוטנציאל הצמיחה שבנו ולהתייחס לשאריות מן הילדות כאל יבלית. האגו  הוא היבלית. את היבלית אי אפשר לאהוב רק לסבול ולהשתדל לא להיבלע בזה, להשיאר כמה שיותר נייטרלים, להבין שזה ירושה מן העבר וזהו. . אך את הגלעין (את הפוטנציאל הטהור ) אפשר ורצוי לאהוב. לאהוב ולתת תמיכה והרבה סבלנות  אמפטיה. כי ארבעת אלה הם המזון שעוזר לכל שחלש וחסר עמוד שדרה לצמוח ולהגיע לבגרות.

ספר חדש של גבריאל רעם:

הספר: "אמנות השיחה" (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: "על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה".
גבריאל רעם, מומחה בעל שם בתקשורת הלא מילולית, מנהל מכון העוסק במחקר יעוץ והדרכה של שפת הגוף לארגונים חברות ועסקים. משמש יועץ ומנתח של שפת הגוף בכלי התיקשורת לדמויות פוליטיות בהופעות פומביות. מחברם של 4 ספרים בתחום זה: "לא הכל דיבורים", הוצ' ניסן (עם נילי רעם)
"משמעותן של תנוחות הגוף, הוצ' ניסן מסרים מבפנים", "שפת הגוף ותקשורת אל מילולית", הוצ' פרולוג, "גברים ונשים מעבר למלים" (עם נילי רעם), הוצ' ידיעות אחרונות.
כמו כן הוא סופר והוגה דעות,  העוסק בתחומים מגוונים כתיאולוגיה, אקסיטנציאליזם, התפתחות, תודעה, רוחניות, יישות, ואחרים. חיבר עד כה 4 ספרים מתוכם ראו 3 אור: "מסע אל הישות הפנימית", הוצ' גל, (בשם העט גבריאל בן יהודה), "החיים המציאות ומה שנסתר" הוצ' גל, (בשם העט גבריאל בן יהודה), "אמנות השיחה" הוצ' ידיעות אחרונות "ספר הלא הגדול" הוצ' ידיעות אחרונות (טרם יצא).
אתר: www.angelfire.com/ga/being  דוא"ל: raamg@barak-online-net