עזרה צור קשר
עידן-הדלי - מגזין וירטואלי על אנשים, טבע, כדור הארץ והעידן החדש
???? ???????

"עוצמת הרכות" 
מאת: אורי גפני 
     
 

_________________.jpgעברו מאז כמעט חודשיים מאז לקחתי על עצמי מחוייבות לכתוב על סדנת עוצמת הרכות, אם אוהב אותה, ואכן אהבתי אותה מאוד. כתיבה היא דבר שאני עושה בדרך כלל ללא שום קושי. מדוע, אם כן, קשה לי הדבר כל כך? האם נבהלתי מהעוצמה העדינה הזו? האם אני חושש להתקרב שוב ולהישאב פנימה? פנימה, אל תוך מה? הרי המערכת האינסטינקטיבית שלי מזהה כאן בבירור דבר טוב ונעים. האם יש כאן סתירה שקשה לי איתה, לדפוס הישן של "כדי להתקדם צריך לסבול"? או שאולי זה המגע עם עוצמה נשית שמרתיע אותי?


אני מוצא את עצמי עובר כעת, אחרי כל הזמן הזה, תהליך פנימי שלא ציפיתי לו. כפי שקורה לפעמים, הסיבה המונעת מאיתנו לעשות משהו הופכת לסיבה מדוע לעשות אותו.

אני מתחמק מהכתיבה הזו כל הזמן הזה ואי העמידה בהתחייבות שלקחתי על עצמי לא נעימה לי – וכל זאת כאשר רק מהרשימות שרשמתי בזמן הסדנה יש לי 1800 מילה על מעבד התמלילים, כמעט פי חמישה ממה שהתכוונתי לכתוב על פי תוכניתי המקורית. חומר, איפוא, לא חסר לי ורק עריכתו ושיכתובו מתקדמים טיפין טיפין.


א. מבוא, גילוי נאות, מי אני, מה אני עושה כאן ושונות
בקשתה של מלי לוי, מנהלת האתר שלפניכם, היתה להשתתף בסדנה או טיפול אלטרנטיבי על פי בחירתי – ולכתוב על זה. אם כתב תיירות בעיתון מודיע שהוא היה אורח ספינת נוסעים או מלון פאר או מסעדת גורמה, מי אני שאנהג אחרת?

זה היה הגילוי הנאות.

כיצד ומדוע זכיתי לכבוד הגדול – ולדילמה הנוראית שמיד אספר עליה? מלי ואני מכירים שנים רבות, וזמן לא מבוטל היינו שותפים לדרך רוחנית. מכיוון שאני כותב טור אישי שבועי ב"אמצע נתניה", מקומון ידיעות תקשורת מופיע גם ב- (
natanya.notlong.com), שמחתי על ההזדמנות לכתוב כאן. מאחורי קילומטראז' רציני בשטח ההתפתחות האישית – סדנאות, קבלת ולימוד טיפולים שונים, עבודה רוחנית ואפילו שבע שנים בכת אחת, הלא היא ה"אימן".

ועדיין, אינני מחזיק מעצמי מומחה מכל סוג שהוא והמעמד שלי אינו של מבקר סדנאות; זה היה הדבר הראשון שהסכמנו עליו: אני לא בא כעיתונאי, כמתבונן מהצד, כמציצן. אני לא רוצה להיות אבי רצון של העולמות הרוחניים. אני קופץ למים העמוקים יחד עם כל שאר משתתפי הסדנה ובא לכאן לספר על החוויה האישית שלי, לא להסגיר את חוויותיהם של אחרים.

הדבר השני שהסכמנו עליו הוא שאם הסדנה לא מדברת אלי, או לא עובדת בשבילי, אני פטור מלמתוח עליה ביקורת; אני פשוט אוסף את החפצים שלי, אומר יפה תודה אבל לא תודה והולך הביתה ולא כותב על זה כלום. המנדט שלי בעולם הזה הוא לכתוב רק על דברים שאני אוהב, ואם עדיין תתפלק לי הערה ביקורתית פה ושם - זה רק בגלל המשל על העקרב והצפרדע, מה לעשות. הרי אף אחד לא מושלם.

ההצעה הזו שיתקה אותי לזמן ארוך, בערך כמו ילד שמכניסים אותו לקונדיטוריה גדולה ואומרים לו שהוא רשאי לאכול מה שהוא רוצה. הילד שבי ישר טרף הכל בעינים, התבלבל, והגיע אל סף רעב: השפע הזה משתק, אלוהים. זה כמו הסיפור על החמור שהעמידו אתו בין שתי ערימות מספוא ולבסוף מת ברעב.

לאחר זמן הבינה מלי איזו שואה כמעט המיטה על הילד שבי, ואז חזרה אלי עם הצעה ממוקדת: סדנת יומים של "עוצמת הרכות" ("Holistic Pulsing").

באיזה רגע החלטתי ללכת דווקא לסדנה הזו? מתי ידעתי בבירור שהנה, כן, בזה אני רוצה להתנסות? נדמה לי כשהיא סיפרה על מישהי שחוותה ממש חזרה לרחם. זו, כך היה אומר דון ויטו הזקן, הצעה שאי אפשר לסרב לה.

לפחות לא אני.

מכיוון שהתהליך הפנימי החל אצלי עוד לפני פתיחת הסדנה, והיא עצמה התפרסה על שני ימי שישי רצופים שגם השבוע ביניהם היה בסופו של דבר חלק ממנה, וגם מצאתי את עצמי נמשך לחוות עוד מהדרך הזו גם לאחר שהסתיימה, מחולקת הכתבה למספר פרקים ונכתבה בצורת יומן, מרביתה בזמן אמת.


ב. השבוע שלפני
אני מוצא את עצמי מתחיל לכתוב על סדנת "עוצמת הרכות" עוד לפני שהתחילה, עוד לפני שראיתי אפילו אדם אחד מצוות הסדנה, שלא לומר את המנחה עצמה. מדוע? כדי לשמר את הרגע בו החלטתי ללכת לסדנה זו. זיכרון רגע כזה הוא מהדברים המיטשטשים ראשונים לאחר החוויה עצמה.

מיד כשהציעה לי מלי ללכת להתנסות בה, עניתי לה כן, עוד במהלך השיחה עצמה. זהו רגע מכריע, בעיני: רגע בו כל המערכות שלי אומרות לי מין "כן" שקט כזה, אבל בטוח. אני זוכר "כן" שקט כזה אחרי פגישת האימן הראשונה שלי, וכאשר סיפר לי חבר לראשונה על סדנת האיי.אמ. אני זוכר "כנים" אחרים בחיי, מהוססים יותר או פחות, חלקם צודקים וחלקם לא, ועדיין אני ממשיך להישמע לאלה השקטים והבטוחים.

למעשה, אני נמצא כבר עכשיו בתהליך מוקדם, פרטי שלי, לסדנה. התחושה שלי היא שמדובר בסדנה נשית לחלוטין, מבחינת אופי הסדנה, סוג האנרגיה ומרבית המשתתפים (משתתפות), ואני יודע שהגיע זמני לעשות צעד לתוך ההוויה הזו בתוך עצמי. צעד קטן לאדם, צעד גדול לנשיות.

עוד טרם הודיעו לי מה צריך להביא לסדנה הצטיידתי באליה, חברה ותיקה לדרך הרוחנית ובת ברית נאמנה לשיתוף ותמיכה. אם אני עומד לפגוש בעוצמת הרכות שלי, אם אני עומד להגיח, כלשון יעוץ הדדי, אם אני עומד לחוות לידה מחדש, כפי שמשהו עמוק בפנים אומר לי, אני רוצה שם את אליה לידי.

אני מרגיש התרגשות נבנית והולכת אצלי עמוק בבטן. מזמן הפסקתי לפחד לטפח ציפיות מוקדמות: למדתי לחיות בשלום עם אלו שלא מתגשמות, ולאהוב אהבת נפש את אלו שכן.

התנסיתי כבר בסדנאות רבות שהביאו הקלה רגעית מיידית ובמעט סדנאות שחוללו תחילת תהליך ממושך ועמוק. האם זו לפני עומדת לחולל את שניהם?

עוד ארבעה ימים.

עוד שלושה.


ג. היום הראשון
מעגל פתיחה: מימיני יד קרה כקרח (צעירה בלונדינית קצוצת שיער, רוסיה למראה, שתיעלם אחרי היום הראשון ותתגלה שוב בסיום הסדנה כסטודנטית ותיקה), משמאלי יד חמה (אשה מבוגרת, נמוכת קומה ונוצצת-עינים).

מעגל הכרזה עצמית – הגדרת מטרה אישית במילה אחת או בתמציתיות מירבית. ההכרזה שלי: רצון להתחבר שוב לרכות שבי, מבעד למעטה הנוקשות, כדי לשאוב ממנה אנרגיה. אני מחפש את עוצמת הרכות שבי. איך אפשר היה לבטא זאת במילה אחת?

אני רושם לעצמי נקודות מהרצאת הפתיחה:

הרכות כמקור כוח.
פשטות – ועומק.
כלי זמין לשימוש ביתי: מתאים במיוחד להרגעת ילדים לפני השינה.

מרצה חדשה קמה – עוד הרצאת מבוא. יותר ויותר תנועות חסרות מנוחה מסביב. ניכר שהמרצה מתוחה. יורדת. מרצה שלישית. מילים מילים מילים. מוכרים פה הכל: את השיטה, ספרים של אם השיטה, ד"ר טובי בראונינג, אפילו מיטות טיפולים. "טוב שלא מוכרים פה גם מזון בריאות וחומרי ניקוי", אני רושם לעצמי.

אני מרגיש שהולך ומצטבר בי אנטגוניזם. מספיק מילים, רוצה מעשים. השלב הזה ארוך לי מדי, מעיק וטרחני. מה אני עושה עם כל האנטי הזה? הוא רק על חשבוני, מפחית את יכולת הריכוז שלי ובונה בי חסימות. אני מלכסן מבט אל אליה, לראות אם גם היא מהרהרת בנטישה: הגענו לכאן במכונית אחת ונטישה תבוא בחשבון רק אם נחליט עליה במשותף. אליה נראית מתעניינת למדי, ומחייכת למראה חוסר השקט שלי. היא מכירה אותי כבר, לא מהיום.

הכל משתנה בבת אחת כשכולנו קמים, מוזמנים למעגל סביב מיטת הטיפולים שמוצבת באמצע האולם ואחת המורות מזמינה מתנדב להדגמת הפעמה, כך קוראים לזה כאן. הרעיון הוא לטלטל את המופעם בעדינות, בקצב פעימות הלב. שיטת העבודה של עוצמת הרכות מתגלה כמין טיפול גופני. לא עוד שיטת עיסוי או לחיצות אלא טיפול בטילטולים, בנענועים רכים.

כל האנרגיה בחדר משתנה. אני מרגיש דגדוגים עדינים ואהובים על הקודקוד והפנים.

קשת רחבה של הבעות על פני המופעמת, מחיוך של הנאה דרך הבעת כאב עמוק דרך רגיעה עמוקה אל תוך שלווה ופריצה של שימחת חיים.

אנחנו עומדים להתחלק כעת לזוגות, לתת ולקבל טיפול. אני מביט סביבי. עשר בנות על כל בן. הסתברות גבוהה שאמצא עצמי מצוות עם אשה. מביך אותי מעט לחשוב על להניח את ידי על גופה של אשה זרה. כאילו בדרך מקרה פונה אלי אחד הגברים הבודדים באולם ושואל אותי אם יש לי כבר בן זוג. אני עולה ראשון על מיטת הטיפולים.

אחרי כמה דקות, בעינים עצומות ובגוף שהולך ונעשה רפוי מטלטול לטלטול מתחילה לזרום בי תערובת של מחשבות, רגשות ותחושות גופניות.

טיפול ראשון. זה חזק, החלש הזה.
יותר טוב לצחוק מאשר לבכות.
הרבה דמעות. אני צוחק עד דמעות. הפתעה.
ברגעים כאלה נהגתי עד עכשיו לבכות לרוויה, והנה אני צוחק נורא.
צמר גפן ורוד.
לא מרגיש עצמות או שרירים אלא רק זרימה מאוזנת בתוך מערכת העצבים.
כל הפרקים בגופי הולכים ומתרככים.
קצב הנשימה שלי משתנה.
לשאוף – להעיז ולהיפתח בכל פעם מחדש.
לנשוף – לשחרר את העבר, להיחשף.
הבדל עצום בין נשימות מהאף לנשימות מהפה.
עינים עצומות. הם ביקשו. לא כולם העזו. עינים עצומות או פקוחות הן דבר אישי לגמרי. אצל אדם אחד זה דפוס, לאדם אחר זה אופס.

ההפעמה מסתיימת. אני יותר מרגיש מאשר חושב. לא בא לי עדיין לפקוח עינים. צמר גפן מתוק.

מנוחה קצרה, וחילוף תפקידים.

אני משתדל לזכור מה הסבירו קודם, משתדל לעבוד נכון.
אני נוקשה, לא זורם, פורמליסטי.
אני שוכח את עצמי. זה נעשה פתאום כאילו מעצמו. הספונטניות חוזרת לי ועוזרת לי.
כשהייתי בלי הכרה ולא ידעתי מה אני עושה הייתי הרבה יותר יעיל, אמר לי אחר כך המופעם שלי.
אם אני נהנה – סימן שאני עושה נכון.
רק להחליט שנהנים.

סיימנו. מנוחה קלה. חוזרים למעגל, משתפים חוויות. ביחוד נוגעת לליבי משתתפת, האומרת: כמה חיים הפסדתי עד עכשיו כי תמיד נשמתי בפה סגור.

כמה הרבה יכול להיות בדבר פשוט, אלמנטרי כל כך.


ד. היום שאחרי, השבוע שאחרי: כף. פשוט כף.
ביום שאחרי הסתובבתי עם חיוך קל. גם כל השבוע עמדה בי תחושה קלה של נעימות, כמעט סתמית ובלתי מורגשת. עוד לא ידעתי מה לפני. כרגיל, חשבתי שאני כבר יודע הכל. אמרתי כך לעצמי: זה פשוט נעים, הענין הזה. זה לא לידה מחדש, זה לא לראות את האור הגנוז – אבל זה כף. כמה פשוט, ככה נחמד: קצת לטלטל, קצת לנענע, והבנאדם נעשה בידים שלך כמו בצק עדין, ואתה רואה את עליו הבעת השלווה המתוקה הזו – מי צריך יותר מזה?
אמרו לשים לב, אם יהיו לנו "אופסים", הבנות, תובנות, התגלויות, מה שלא יהיה. הדפדפת היתה מונחת פתוחה על השולחן ולא כתבתי בה מילה אחת.

נשלחנו הביתה לכתוב לשיעורי בית את כל ה"אופס"ים, מה שחשבתי בתחילה שהוא המקבילה המקומית ל"וואו!" המסורתי, שיעלו בנו עד למפגש הבא. לא ניצפו אופסים דרמטיים. באתי עם ציפיות גדולות להארות ותובנות חדשות, ולא באו. לא נראה לי שזו המסגרת שתדרבן אותן לבוא במרוצה.

מה שכן, היתה חוויה מצוינת, מרגיעה, מתוקה, מרגיעה, מסחררת ומשרה שלווה. מי צריך יותר מזה. ואתם יודעים מה? אחלה. מתאים לי. מי שלא מפרגן לעצמו את הרגעים האלה, מכריז על עצמו כלא ראוי להם. מי שמקל ראש ברגעים של שלווה ואהבה עצומת עינים צריך אותם יותר מכל.

היה לי כף ביום שישי, עם טעם מובהק של עוד. לא חזרתי לרחם ולא נגעתי בכוכבים ולא הופיע לי הנביא ולא ראיתי את אור הגנוז, אבל מנגד, תחזוקת היום יום שלי צריכה איזון ופירוק סתימות קצת יותר ממפגשים מהסוג השלישי. גם הארות נזקקות לתחזוקה שוטפת. האוטו שלי לא ייסע לשום מקום עם פילטר דלק חנוק ודיזות סתומות בקרבורטור.

התהליך החל אצלי, כצפוי, עוד היטב לפני שדרכה כף רגלי בחדר הסדנה, והמשיך גם אחרי היום הראשון.

רציתם אופס? הנה האופס שלי:

אנחנו מפחדים לחשוב לבד.
אנחנו מפחדים מהבדידות של חשיבה עצמאית.
אנחנו מפחדים מהבדידות של להיות יוצאי-דופן.
אנחנו מפחדים לצאת אפילו לרגע אחד מהעדר כדי להביט בו מהצד.
הסיבה היחידה עבורה נסכים לעזוב את העדר היא כדי להצטרף לעדר אחר.
המקום היחיד ממנו נסכים להביט באובייקטיביות על העדר בו היינו הוא מתוך העדר הבא.

ורק עוד דבר אחד קטן: האופסצ'יק של אדם אחד הוא רעידת האדמה מתחת לרגלי האחר.

כל השבוע חיפשתי אופסים. הצצתי מתחת למיטה, הבטתי בירח המלא של אמצע מרחשוון, הבטתי בראי אם אני מזהה איזה שהוא שינוי בפנים שלי, ונאדה. כלום. ניצ'יבו. אין הארה, אין תובנה, אין תוכנית, כמו שאמרו בשמיכה חשמלית ושמה מושה.

רק בערב שלפני יום השישי השני – איך אפשר לומר את זה יותר ברור? – נפל לי פתאום האסימון, בשקט כזה, ברכות, בלי צלצולים: הנה, זה האופס שלי. כל השבוע הוא מתדפק לי על המצח ואני מחפש אותו בכוכבים.

זה זה. זה הכל. זה עושה כף, העירסולים והטלטולים האלה? זה זה. אני חיפשתי את הטלטלות הגדולות, את הבומים מחרישי האוזנים, את הזיקוקים של חלומותי, ורק שכחתי את כל הימים, את כל השנים שחרשתי בהם סדנאות מפרכות ומפרקות, מעלות ומלאות כאב ומורידות דמעות כמו מים מהסוג של האיי.אמ. והג'ויספרינג, אחיה הגדול ממנה ואת השנים המסוגפות והמעונות, עתירות המשמעת הפנימית והחיצונית הנוקשה, הכמעט נזירית של דרך האימן.

ובל אתפרש לא נכון: האימן, והאיי.אמ. אחריו היו שתי התחנות המשמעותיות – והאהובות עלי ביותר! – בדרכי לכאן, לכאן ולעכשיו, לזמן הזה שאיש לא תקע לידי מלכתחילה שאגיע אליו, אל הסדנה הזו, אל הכתבה הזו.

האם אני נהנה להיות מטולטל (מתולתל אני כבר לא אהיה...), מעורסל, להיות בידים אוהבות, להיות רפוי לגמרי ולמסור את עצמי לתענוג?

אני כן.

אז נו? זה לא מספיק? זה לא עצם הדבר עצמו, פשוט ליהנות בתורי ולהסב הנאה חזרה בתורי? צריך יותר מזה?

את היותר מזה עברתי כבר. אפשר להשיט סירות על ים הדמעות שהגרתי בסדנת האינסייט הנפלאה ובמאסטרי המרגשת, שתיהן קוזינות רחוקות של האיי אם; אפשר היה לכרות מכרה פחם מהחיטוט המכאיב שלי בנידחות שבמחילות הנפש. כיום, בגילי, מגיע לי כבר קצת נחת, בלי מתח וסערות והתרגשויות גדולות.

אז חשבתי שאני יודע כבר הכל.


_____2.jpg ה. יום השישי השני: ההתגלות
פותחים בשיירינגים, שיתופים, כמו בכל הסדנאות שבכל העולם. כמה מהאנשים מספרים על חוויות משמעותיות. ואני, שכל השבוע לא מצאתי אופסים גדולים, מרגיש עכשיו כמו תלמיד שחיפף בהכנת השיעורים.

עוברים לטעימת ריענון על קצה המזלג. קצת הפעמות, כמה הרצאות, בפרט בתחום גוף-נפש. עיקר הדברים - הגוף לא משקר, נקודה. זהו משפט שחוזרים כאן עליו שוב ושוב. הגוף יודע את האמת עלינו וזוכר כל מה שהצלחנו כבר לשכוח. הוא היועץ הטוב ביותר שלנו.

אנחנו חיים בחברה השואפת, מטעמים אידיאולוגיים ומסיבות של משחקי כוח, לטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים ובין גבריות לנשיות – ובעיקר את ההגדרות שלהן. כאן – חתירה להבנת שתי המשמעויות הללו, ומשמעות המשמעויות הללו.

היתכן כי שוויון האשה אינו אלא אחיזת עינים?

מספרים כאן עכשיו על ספר של טובי בראונינג: "איך הפכה האשה לגבר". הו, אלוהים. הם מעיזים לחלל שם שמים ברבים, הם מעיזים לומר את הלא-ייאמר...

היתכן כי שוויון האשה פשוט הפך לשיכפול הגבר?

שוב מבקשים מתנדבים, לעבוד עם מורות מוסמכות להפעמה מקצועית.. אליה מזנקת קדימה. אני מהסס, וכעת מאוחר לי מדי. אני מביט בה תחילה בקינאה ואחר כך בהתפעלות גדולה. כל כך הרבה חולף על פניה וניכר בגופה במהלך ההפעמה. אני יכול כמעט לשמוע את סינדי לאופר שרה בתוך ראשי "אני רואה את צבעיך האמיתיים זורחים ולכן אני אוהבת אותך, ואל תפחד לתת לזה להיראות, צבעים אמיתיים, צבעים אמיתיים..."

בהדגמה השניה אני פשוט רץ אל מיטת הטיפולים הקרובה. יחד איתי מגיעה בזריזות גברת מבוגרת, זו ממעגל הפתיחה של היום הראשון. אני מרגיש לא נוח מולה ונסוג בפנים שהאכזבה ניכרת עליהם, כנראה. המנחה מבחינה בכך, מבקשת להוסיף עוד מיטה ועוד מורה. אורית מתייצבת לצידי, במבט חד מאוד וחם מאוד. אני לא יודע את זה עדיין, אבל עכשיו, עכשיו עומדת להתחיל הסדנה שלי.

ברובד החיצוני, המיידי, מדובר בחוויה מענגת מאוד. כשעובדים באופן יותר מעמיק, מופיעה נגיעה במקומות עמוקים מאוד, וגם מפתיעים.

בהתחלה אני בעריסה והידים הן ידי אמא שלי, מנענעו אותי ברכות. זה מקום נעים מאוד ובטוח מאוד. מרגיע. הכל בי מוצא את מקומו.

לאט לאט אני מפסיק לחשוב. עולה בי תמונה חדה, ברורה, מציאותית לגמרי של בית ילדותי. רהיטים שכבר מזמן שכחתי את מראם אבל כעת אני מזהה אותם בקלות. ריח חיתול של פעם, מבד, כזה שהורתח וכובס. קולות קלים מהרחוב של ילדותי בחוץ. ריח מוכר של תבשיל מהמטבח. אימי, צעירה ויפה, גוחנת מעלי ומחייכת אלי מקרוב. עיני עצומות, ואני רואה הכל. זו אינה חוויה חוץ-גופית, להיפך: אני לגמרי שם, או בעצם פה, אני לגמרי אז, אבל האז עכשווי כעת לחלוטין.

ממש לקראת הסוף, כשאני שוכב על צידי בתנוחת עובר ואורית עובדת על עצם הזנב ואיזור הלב שלי, אני מרגיש פגיע וחסר אונים לחלוטין, ובטוח לגמרי. לא מוגן, ולגמרי בטוח. אני לא נזקק לאף אחת מההגנות שלי. אף אחת מהמחשבות הנחרדות העולות בדרך כלל במצב זה, פעוטה ככל שתהיה, לא מופיעה בי. זו תחושה מדהימה של שחרור, אין לי מילה אחרת. שום דבר רע לא יכול לקרות לי עכשיו.

אני מתחיל להתגלגל מצחוק עמוק, בלתי נשלט, משוחרר, משחרר. נדמה לי שאני מרגיש קנאקים מכל חיבור של שתי עצמות בגופי, כאילו כל איבר פנימי מקבל עיסוי רך, כאילו כל עורק מתגמש ונפתח לרווחה. עוד רגע הייתי עושה גם פיפי במיטה. טוב שלא הרגשתי עד כדי כך בטוח.

אורית עומדת לידי, וחיוכה החם מורגש באופן בו היא מלטפת אותי.


ו. סוף דבר
נשארתי עם החוויות שלי, ועם טעם חזק של עוד.

בשביל מה זה טוב, אתם שואלים? אני מניח שכל פתיחת חסימות מקרבת אותנו לאיזון פנימי. כל איזון המתחולל בנו – בגוף ובנפש – מחולל בתורו איזונים נוספים. ההסברים המדעיים לא מושכים אותי במיוחד, וודאי תוכלו לקרוא עליהם באתר הבית של עוצמת הרכות.

אין לי שום התנגדות לתועלות גופניות ורגשיות, לאיזון ושיפורים במקצה הבריאות ותחומים אחרים – אבל את האמת, אני באתי ליהנות.

הדבר הבא עבורי הוא להיכנס לסידרת טיפולים אצל מטפלת מומחית ומוסמכת,ולעשות בדיקות בקופ"ח – לפני ואחרי.

אה, כן, ולהתגעגע.

אתר עוצמת הרכות: http://www.holistic-pulsing.com

אורי גפני
בעל טור אישי ב"אמצע נתניה", מקומון ידיעות אחרונות, מנהל פורום נתניה ב-YNET http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-3074-18010,00.html ובעל נסיון וענין רב בעבודה רוחנית ובסדנאות להתפתחות אישית, בעיקר באגודת האימן ובטרילוגיית ה-i am. בעברו - מבקר רוק, שדרן בספינת השלום וכלכל באל אל. אורי מצטרף אלינו כדי לכתוב כאן מזווית התנסות אישית.
urigafni@gmail.com
 
 
 

תגובות למאמר

הוסף תגובה      

לא נמצאו נתונים

הוסף תגובה      

עידן-הדלי - גולשים לעידן החדש
הערה חשובה: הנכם נדרשים לקרוא בעיון את תקנון האתר לפני הגלישה והשימוש באיזורים השונים
מותאם לצפיה ברזולוציה של 800 על 600 פיקסל

ניהול תוכן מבית עידן-הדלי           חבילות אירוח אתרים
 

עידן-הדלי לאסטרולוגיה, הורוסקופ, תקשור, קריסטלים, פירוש חלומות, מטפלים, מיסטיקה, רוחניות, ריפוי טבעי ועוד מנושאי העידן החדש.