עזרה צור קשר
עידן-הדלי - מגזין וירטואלי על אנשים, טבע, כדור הארץ והעידן החדש
???? ???????

מקורות קלאסיים לטבעה הגמיש וההדדי של ההלכה 
מאת: רבי גרשון וינקלר 
     

ליקט: גרשון וינקלר*


הקדמה


הלכה או אלילות:


כל רב מחויב לעמוד לצד קהילתו, להתמודד עם חוקי הדת, לכופף אותם, לבטל אותם כשנחוץ, כאשר הם עומדים למכשול לחיי היחיד ולהתפתחותו הרוחנית. אין לכך שום קשר עם היות הרב רפורמי, קונסרבטיבי, אורתודוקסי, דוגל בהתחדשות או אחר, אלא עם עצם ההוויה היהודית. על רב שמרגיש חלש מכדי לעשות זאת, מוטל למצוא לעצמו עבודה אחרת. הטיעון המקובל ש"ההלכה איננה משתנה" הוא טיעון מעורר חלחלה. שום רב בן המאה השנייה, לדוגמה, לא היה מרגיש כבתוך שלו בהלכה של המאה ה-21 (בבא בתרא ק"כ, א'), משום שההלכה משתנה בימינו, השתנתה בעבר ותמשיך להשתנות.

 

הרב משה פיינשטיין המנוח, סמכות הלכתית חרדית בעלת שם עולמי, יצא מגדרו פעמים אחדות כדי לבטל לחלוטין נישואין, במקרים שבהם - אלמלא התערבותו - האישה הייתה נשארת עגונה. תהליך כזה, לדאבוננו, נחשב היום אסור בתכלית האיסור, בכל הרבנויות ברחבי כדור הארץ. למרבה הצער, רבנים מן האסכולה הישנה - דוגמת משה פיינשטיין - כמעט שנכחדו; ואת מקומם תפסו סמכויות הלכתיות-לכאורה, קנאיות אך מחוסרות אונים, הנמנעות מליטול סיכונים נועזים כאלה שנטלו קודמיהם.

 

ההבדל בין האסכולה הישנה של הרבנים האורתודוקסיים לאסכולה המאוחרת יותר הוא, שנקודת המוצא של החבורה הוותיקה בפסיקה ההלכתית הייתה רוח הדינים, בעוד שהחדשים זה מקרוב באו, תקועים באופן מעציב באותיות הדינים; עד כדי כך, שהם גורמים נזקים לנשים חסרות המזל הללו. אפשר היה לטעון שרבני האתמול "שינו" את חוקי האלוהים באופן קבוע, ושזאת הֲפּסיקה המתועדת במחצית הספרים המקשטים את מדפיהם של רבני הקטיפה בני ימינו, שאינם זזים ממנה. אלא שגאוני הרבנים של אתמול לא ראו בהמצאות ההלכתיות שלהם "שינוי של חוקי האל", אלא להפך, את שימורם.

ההלכה כהצהרה של החיים

חוקי האל אינם חקוקים באבן. זהו ההבדל היסודי בין יהדות לנצרות, שלנו כיהודים אין יחסי שחור-לבן בלתי ניתנים למשא ומתן עם האל או עם התורה. מעולם לא התייחסנו אל הצווי באופן מילולי, אלא פירשנו אותו ושבנו ופירשנו אותו לאורך הדורות, תהליך שבגינו היהדות שרדה כל המאות הללו.

אפילו דיבר אלוהִי מקראי הוא בר ביטול, אם וכאשר הוא מהווה מכשול לפרנסתו של אדם, שלא לומר לצרכיו הפיזיים והרגשיים. אם חלית – עליך לאכול ביום הכיפורים גם אם רק נדמה לך שהצום יחמיר את מחלתך, ואפילו מאה רופאים יחלקו עליך (בבלי, יומא פ"ב א', פ"ג א'). מותר לחלל את השבת כדי לכבות אור המפריע למי שחולה או פוחד (בבלי, שבת כ"ט ב', יומה פ"ד ב', שולחן ערוך, אורח חיים רע"ו: א'), וכמובן לחלוב פרה שעטיניה מלאים עד כאב.

במאה הראשונה לפני הספירה הנהיג הלל הזקן את חוזה הפרוזבול, המאפשר לאנשים לעקוף את הצו המקראי המבטל חובות בשמיטה (דברים ט"ו, א'-ב'). "שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה" (בבלי גיטין ל"ו, א')

ב-1888, שוב הורו רבנים אורתודוקסיים על עקיפה דומה של חוקי התורה, האוסרים את עבודת האדמה לאורך כל שנת השמיטה. האנשים היו נתונים אז במשבר כלכלי נורא ולא יכלו להרשות לעצמם להפסיק את העבודות החקלאיות לשנה שלמה (ע"פ "רבי אלקנה ספקטור", שימוף (Shimoff) הוצ. ישיבה יוניברסיטי, ניו יורק, 1959, ע' 134). הטענה שאין לנו סמכות לתקן את ההלכה, מנוגדת אם כן לעובדות ההיסטוריות והתיאולוגיות. תיקונים אלה ואחרים לא נעשו על ידי רבנים מתקדמים, אלא על ידי רבנויות חרדיות, לאורך אלפי שנים. התעמתנו עם חוקי האל, פירשנו אותם שוב ושוב, תיקנו אותם ו"שינינו" אותם מאז שהיינו לעם. ללא זכות זו, איכות יחסינו עם האל לא הייתה שונה מזו שבין העגונה לבעלה הזונח.

ההליכה המקודשת: נשמת ההלכה

הלכה והליכה נגזרו מאותו שורש, וכך היו מאז שהאבות העבריים הקדמונים תוארו כמי ש"מתהלך את האלהים" או "מתהלך לפני האלהים". הדרך היהודית המיוחדת של הליכה מקודשת זו, לא השתנתה מימי אברהם, אלא רק התפתחה, כשהיא פורשת את אינסוף האפשרויות הגלומות בה לפירושים ויישומים, תוך פרישת יחסי האדם עם הבריאה. מן ההלכה הפשטנית-לכאורה של העברים הראשונים להלכה המורכבת והמלאה פרטים של זמננו, האיכות היחידה שנותרה בלתי משתנה היא האיכות המאפשרת שינוי. יכולת זו להישאר פעיל ולהישמר מעמידה על המקום, מקורה בעיקביות של עקרונותיה הפנימיים של ההלכה לאורך הדורות, כמו גם טבעה המשתנה-תדיר של הגשמתה החיצונית.

יישומים מקראיים ותלמודיים של ה"הליכה" התייחסו תמיד לנסיבות מקילות אישיות, חברתיות או כלכליות בלי להתפשר על היושרה שבה החל התהליך בקרב עמנו לפני 3,500 שנה. אין פלא, אפוא, שהנסיונות לערוך את ההלכה בימי הביניים המוקדמים והמאוחרים, נתקלו בהתנגדות; לא מצד האוכלוסייה היהודית, אלא דווקא מצד הרבנים עצמם, שחששו שעריכה תוביל לקיפאון ותדכא את טבעה הזורם של התורה ודרכיה.

במאמר הצנוע להלן, נבחן את איכות הזרימה של התהליך ההלכתי, כפי שהוא מתגלה בחוכמה הרבנית ובספרות התשובות ההלכתית, כדי להדגים שדרכי התורה הן אכן "דרכי נֹעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז). תקוות המחבר היא שהקוראים יזדהו יותר עם המסורת, שפעמים רבות מדי מכבדים אותה באופן עיוור, עניין הגורם נזק - הן פיזי והן נפשי. אין כל רע בחיפוש דרך בעזרת עצתו והדרכתו של רב, אבל הישענות על עצתו והדרכתו של רב עלולה להביא לשלילת הכוח. גם לך יש קול. גם לך יש הזכות לקרוא תיגר על אלה שהציבו את עצמם למעלה, כסמכויות מוחלטות וכמעבירי הרצון האלוהי. הנה לפניך אפוא תורת עמך, להתבונן בה בעומדך על פרשת הדרכים של קבלת החלטות. 

מקורות קלסיים לטבעה הגמיש וההדדי של ההלכה

"לא תֹסִפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים ד', ב')

עם הספר קיבל תמיד את דבר האל כמשהו זורם ודינמי. ככלות הכל, מקורו הוא באינסוף, ועל כן הוא דומה יותר לזרע משלמוצר המוגמר, יותר "קב חטים ועשאן סולת, אגודה של פשתים וארגו מפה" (מדרש תנא דבי אליהו זוטא, פרק ב'). זוהי איננה המילה האחרונה. לאף אחד מן הצדדים במערכת יחסים אין אמירה שהיא סופית ומוחלטת. וכיוון שהיהדות רואה בבורא את מי שנמצא במערכת יחסים עם בריאתו, האמירה הסופית שוכנת בקח ותן ההדדי של יחסים אלה: הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכל בני הישיבה של מעלה אומרים טמא ואמרו: מי יוכיח, נוכח רבא בר נחמני (בבא מציעא פ"ו, א'). כלומר: גם בית דין של מעלה נחלק עם הקב"ה על ההלכה.

"עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים, קי"ט, קכ"ו) ... לפי העת והזמן נתן לו רשות לעבור הגבול הראוי וגם להפר קצת מצוות לפי שעה, כמו שתראה שאליהו הקריב בהר הכרמל בעת אסור הבמות, לבעבור עשות שם לה' להכרית עובדי הבעל, להשיב רבים מעוון לעבוד את ה' שכם אחד. וכן אלישע אמר "וכל עץ טוב תפילו", עם מאמר התורה "לא תשחית את עצה". וכן בכל המצוות יש לנביא רשות להעבירנו עליהם לפי שעה לבד, לפי מה שיראה לפי צורך הזמן, חוץ מעבודה זרה שאין להפר בה דבר לעולם. (הרב מנחם המאירי, בן המאה ה-13, בפתיחה ל"בית הבחירה" על מסכת ברכות, ע' כ"ד).

עניינים שאדם לומדם ואינם תורה, על פי רוב אין הוא מחדש בהם. הוא רק חושף ומגלה את הקיים מאז בריאת העולם. אבל בלימוד התורה, מגלה הלומד תמיד משמעויות חדשות, כפי שנלמד בתלמוד (עירובין נ"ד, ב'): "'דדיה ירוך בכל עת' (משלי ה', י"ט) מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן מצוא בהן טעם." (ראה גם אצל הפרשן בן המאה ה-11, רש"י רבי שלמה יצחקי בפירושו לספר קהלת א', ט'.)

וכי כל התורה למד משה? כתיב בתורה (איוב י"א) "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" ולארבעים יום למדה משה? אלא כללים למדהו הקב"ה למשה (רבי אבהו, בן המאה ה-3, במדרש שמות רבא מ"א, ו').

חכמי צרפת שאלו (במאה ה-11) איך יכולות שתי חבורות, אחת האוסרת ואחת המתירה, להביא שתיהן את דבר האל. וענו במדרש הבא: כשנתן הקב"ה תורה למשה, נתנה לו במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. כלומר, שקיימת בתורה עצמה, עם נתינתה, האפשרות להטותה לשני הצדדים, ודבר זה מוכרע על ידי חכמי הדורת (על ירושלמי עירובין י"ג, ב, משמו של ר"נ גאון.)

אילו ניתנה התורה חתוכה [כלומר, שדיניה מוחלטים וגזורים כך שאדם מנוע מלפתח צד זה או אחר של הנושא], לא היתה לרגל עמידה [על פי רש"י: העולם לא היה מתקיים, משום שהתורה דורשת מאיתנו לדרוש את פניה הרבים, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים]. ... וידבר ה' אל משה. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעיני היאך היא ההלכה. אמר לו: אחרי רבים להטות. רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור" (רבי ינאי, איש המאה השנייה, בירושלמי, סנהדרין ד, ב').

כאשר בא פסק דין שלי לפניכם ואתם רואים בו קושי לא תקרעוהו, שאתם באים לפני לדון עליו. אם יש לי טעם בדבר אומר לכם, ואם לא אחזור בי. ואם יבוא פסק דין שלי לפניכם לאחר מותי אל תקרעו אותו, שאם הייתי שם, שמא הייתי אומר לכם טעם. ללמוד - גם כן אל תלמדו ממנו, אין לו, לדיין, אלא מה שעיניו רואות.  (רבא, איש המאה הרביעית, לחסידיו; תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא ק"ל, ב' – קל"א, א', בתרגום שטיינזלץ).

ואחריו הוציא את רבי אלעזר בן שמוע באו תלמידיו לפניו ואמרו לו: רבנו, מה אתה רואה? אמר להם: אני רואה את רבי יהודה בן בבא, שנושאים את מטתו, ומטת רבי עקיבא בן יוסף סמוכה אצלו, והם מתוכחים בדבר הלכה יחד זה עם זה (רבי אלעזר בן שמוע, בן המאה השנייה, היה מעשרת הרוגי מלכות. מדרש אלה אזכרה).

הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים... פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, [והיו כל הערים מתכנסין]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. - אמרו לו: נדון. - אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! - אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה (בבלי, ראש השנה, כ"ט, ב).

לעולם הלכה כדברי המרובין. לא הוזכרו דברי היחיד אלא לבטלן. ר' יהודה אומר: לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין, אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן (תוספתא עדויות, פרק א').

 שמשון בן אברהם (תוספות שנץ לעדיות בבלי א', ה: ואפילו שדעות המיעוט לא התקבלו על ידי קדמונינו, והרוב לא פסק כמותם, בכל זאת, אם בדורות הבאים הרוב יראה צורך לאמץ את דעת המיעוט הקדום לזמנו ולמצבו, החוק יהיה אז כפי פסיקתם של אלה. כי תורת משה נלמדה בהרבה נקודות השקפה הרואים טומאה, ולא פחות הרואים טהרה ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.

אם נאמר אבות, למה נאמר בנים? ואם נאמר בנים, למה נאמר אבות? מפני שיש באבות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות (בבא בתרא ק"כ, א').

...השומר ז' מצוות בני נח בב' אלפים תהו, חשיבותו גדולה כשומר ב' אלפים תורה כל התורה כולה, מפני שכפי הזמן כך הוא תיקונו ... שהרי בזמננו אין קרבנות ואין טומאה וטהרה והמועט המושג הוא חשוב כמרובה בזמן בהמ"ק (רבי משה קורדובירו, איש המאה ה-16, שיעור קומה פרק מ"א).

מצוות - בטלות לעתיד לבוא ( רבי יוסף, בן המאה ה-4, בבבלי, נידה, ס"א, ב).

לעתיד לבוא, שהשכינה ביניהם אינם אסורין (מדרש תהלים קמ"ו, ד'). [משמע – הקב"ה יתיר את שהיה אסור]

רבי יהודה הנשיא (בן המאה השלישית) ביקש לעקור תשעה באב ולא הניחו לו...ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו (ירושלמי תענית ד', ו' (כ"ב ב'); יבמות ו', ו' ל', ב'). [ומוסיפים עד היום לדחותו ליום א'].

דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחביריו (רבי יוסי בר חנינה, בן המאה ה-3 לספירה, במדבר רבא י"ט, ד"ה).

הנה, לא כל מה שנמצא החכמים... נאמר שהוא נאמר למשה מסיני (רמב"ם, המאה ה-12, ספר המצוות, שורש שני).

ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: (דברים ל"ג) וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, בא עמוס וביטלה, [שנאמר]: (עמוס ז') חדל נא מי יקום יעקב וגו', וכתיב: (עמוס ז') ניחם ה' על זאת [וגו']. משה אמר: (דברים כ"ח) ובגוים ההם לא תרגיע, בא ירמיה ואמר: (ירמיהו ל"א) הלוך להרגיעו ישראל. משה אמר: (שמות ל"ד) פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה: (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. משה אמר: (ויקרא כ"ו) ואבדתם בגוים, בא ישעיהו ואמר: (ישעיהו כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. (רבי יוסי בר חנינא, בן המאה השלישית, תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א)

אין לעבוד את האלוהים מתוך שגרה והרגל, או במילותיו של  רבי מרדכי יוסף מאשביץ, איש המאה ה-19, בספרו "מי השילוח", כרך ב', יתרו: שלא יעביד כמצוות אנשים מלומדה, כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה.

לתלמיד חכם שאמר דבר [חידוש] הלכה, ... אין מזיחין אותו [כלומר: אין דורשים ממנו להיסוג מדבריו], ואמרי לה: אין מזניחין אותו [כלומר: אין דוחים אותו בשל כך], ואמרי לה: אין מזחיחין אותו [כלומר: אין מאשימים אותו בגאווה]. (בבלי, חולין, ז', א').

ואף שאין אני כדאי להשיג על גדולים הראשונים, מכל מקום, הלא תורה מונחת בקרן זוית [כלומר: בהישג ידו של כל אחד] וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו, והאמת יורה דרכו (רבי שבתאי הכהן [ש"ך], איש המאה ה-17, על שולחן ערוך, חושן המשפט, צ"א, ל"ג).

הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב"ד. [כלומר, רב יחיד שחש שבית דין טעה ובכל זאת פעל על פי הוראתו – חייב בקורבן, משום שלא פעל על פי הרגשתו וידיעתו העצמית] (הוריות, משנה, א', א').

יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר (הרמב"ם) בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא? (רבי אברהם בן דוד, הראב"ד, במאה ה-12, בהשגותיו על  הקדמת הרמב"ם ליד החזקה, לקראת הסוף).

מכל מקום, אין לחכם, רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך, כאשר הוא מורה כפי שמתחייב משכלו, ואין לדיין, רק מה שעיניו רואות (רבי יהודה לאו המהר"ל, המאה ה-16, "נתיבות עולם, כרך א': נתיב התורה, סוף פרק ט"ו).

טוב לו [לעורך התלמוד] להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר (רש"י, איש המאה ה-11, על בבלי, ביצה, ב', ב'). [במילים אחרות: קל בהרבה להחמיר מליטול סמכות להקל].

ויהי איש אשר היו טמאים לנפש אדם ולא-יכלו לעשת-הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן... וידבר ה' אל משה לאמר:... כי יהיה טמא לנפש או בדרך חקה לכם או לדֹרֹתיכם ועשה פסח לה'. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו..." (במדבר, ט', ו'-י"ב).

ותקרבנה בנות צלפחד... ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל-מועד לאמר: אבינו מת במדבר והוא לא-היה בתוך העדה הנועדים על  ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו: למה יגע שם-אבינו מתוך משפחתו.. תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו... ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דֹברֹת נתֹן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם... ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש כי-ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כ"ז, א'-ח').

כל התורה כולה ... מפני דרכי שלום היא (בבלי, גטין, נ"ט, ב').

עגונה וביטול נישואים

חכמינו הקדמונים, לא רק שהתירו עדות יחיד בענייני עגונה, אלא לא הקפידו אם העד הוא עבד או בן חורין, גבר או אישה, "משום עיגונא הקילו בה רבנן" (בבלי, יבמות, פ"ח, א'). גם במקרי גירושין בעייתיים, כשאישה הייתה עלולה להימצא עגונה בשל אי יכולתה לפרק נישואין באופן חוקי, לא היססו הרבנים לבטל את הנישואין רטרואקטיבית (בבלי, גטין ל"ג, א'). דוגמא מאוחרת יותר שניתן למצוא בשו"ת היא זו שכבר הזכרנו, של הרב משה פיינשטיין, שביטל רטרואקטיבית נישואים כאשר התברר שהבעל הוא פסיכוטי, ועל כן בלתי כשיר – על פי ההלכה – לתת גט, לבקשת אשתו. הרב פיינשטיין הכריז על הנישואים כעל "מקח טעות", מאחר שהאישה מעולם לא הייתה נישאת לבעל, אילו ידעה שהוא פסיכוטי (אגרות משה, אבן העזר, כרך א' אגרות 79, 80, 191, וכרך ג', 46 ו-48).

הרבנים בני תקופת התלמוד קבעו שגבר שלא קיים את מצוות פרו ורבו במהלך עשר שנים מנישאיו, חייב לשאת אישה על פני אישתו העקרה. מאוחר יותר, כשנאסרה הביגמיה, עניין זה חייב גירושין (בבלי, יבמות, ס"ד , א').

ובכל זאת, במהלך הדורות, התירו הרבנים – אפילו חייבו – בעלים לנשים לא-פוריות להישאר נשואים להן, ולאלו שרצו לשאת עקרה מלכתחילה – התירו, במקרים שבהם שררה בין בני הזוג אהבה עמוקה, או במקרים שהאישה הייתה נידונה אחרת להישאר ללא בן-זוג. איך העזו רבנים אלו להפר את פסיקת קודמיהם, וכן את הצו האלוהי "פרו ורבו"? 

רב אריה צונט איש המאה ה-19 מפלוטצק, פולין, כתב: ואין הבעל צריך להוציא [את אשתו מביתו] בשביל זה [העקרות], כיוון דגדול השלום [האהבה בין בני הזוג ממצוות "פרו ורבו"] ואפשר אפילו מן התורה אין צריך להוציא, אף שאין פריה ורבייה כדבעי, ומכל שכן בזמן הזה, שאיכא [שיש] חרם דרבנו גרשום, ואם אינה רוצה, אין יכול להוציאה. (שו"ת חמדת שלמה (ורשה 1836) 46: ושו"ת תורת חסד (לובלין 1890) 42, 35)

כאשר נתקל הרב משה פיינשטיין המנוח במקרה דומה, הסביר את פסיקתו המקילה במילים אלה: ואף שמה אני להכריע, אבל כיון שמקום עיגון הוא, שהרבה הצריכו חכמים לשקוד לטובתה, בעשיית שלום בין איש לאשתו הוא, שהתורה התירה אף למחות שמו הקדוש, כל שכן, אין לחוש לכבוד הגדולים (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר כרך א', ס"ז, ואגדה דומה ונוגעת ללב במדרש שיר השירים רבא).

למרות שהתורה מתירה גירושין, פסקו רבנים שאדם איננו יכול לגרש את אשתו התלויה בו, בשל מחלה - גופנית או נפשית (בבלי, יבמות, קי"ב, ב').

החוק, שהקשיח מרוב פורמליות, הוא זעקה ליצירתיות, קריאה לאצילות - המוסווית בצורה של ציוויים. הוא לא נועד לשמש מוסרות או רסנים, או אזיקים הכובלים את ידיה של ההתנהגות האנושית. מעל לכל מבקשת התורה שנאהב: ואהבת את ה' אלהיך, ואהבת לרעך. שמירת המצוות כולה היא הכשרה באמנות האהבה. לשכוח שהאהבה היא תכלית כל המצוות, פירושו לבטל את משמעותן.  "החושבים שהמעשה העיקר טועים, כי אין העיקר כי אם הלב, כי המעשה והלשון אינם כי אם להרגיל האדם לכוונת הלב, הן הם הדברים ושורש כל המצוות: שיאהב השם בכל לבו" (ספר החיים)

לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין (בבלי, בבא מציעא, ל', ב').

אף על גב שהיה להם חטאים אחרים, לא היה בא החורבן, אלא הקב"ה היה משלם להם עונש אחר, אבל כאשר העמידו דבריהם על דין תורה ולא רצו רק בדין, בא מזה החורבן כי אם היו עושים לפנים משורת הדין, ג"כ הקב"ה היה נושא להם פנים (הרב יהודה לאו המהר"ל מפראג, המאה ה-16, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, סוף פרק ג').

התלמוד מקפיד עם רבנים הפוסקים בנושאים הלכתיים בחומרה, כפי שמנסח זאת רש"י: "דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים, שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר אבל המתיר סומך על שמועתו או על סברת חכמתו והיא הוראה" (רש"י, בבלי, כתובות, ז', א').

כדי להחמיר, אינך צריך להיות גדול בתורה (ציטוט של הרב שמואל מסלנט, איש המאה ה-19, ב"שמואל בדורו", רימון ווסרמן, תל אביב, 1961, ע' 125.)

התורה מורכבת מחמישה ספרים, השלחן ערוך מורכב מארבעה ספרים בלבד. היכן החלק החסר של ההלכה? ענה ר' ישראל מרוז'ין: החלק החסר הוא האדם (אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, תרגום: עזן מאיר-לוי, הוצ. מגנס, ע' 242-243).

יש כאלה המנציחים את הפסיקות המתועדות בתלמוד או בספרי ההלכה באופן גורף, מתוך שהם מאמצים את הפסוק מספר דברים (י"ז, י"א): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר-יגידו לך ימין ושמאל." אבל התלמוד עצמו מזהיר מפני קבלה מוחלטת של הפסיקה התלמודית (בבלי, נידה, ז', ב').

על פי רבי משה בן מימון (הרמב"ם), המאמר "לא תסור מן הדבר אשר-יגידו לך" מתייחס לכל פסיקה רבנית, אבל רבנים אחרים אינם מסכימים וכללו של דבר, שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה, להקל באלו ולהחמיר באלו (רמב"ן, המאה ה-13, על ספר המצוות לרמב"ם, שורש א', וכן ספר החינוך, תק"ח; תשובות תשב"ץ, א, קמ"א).

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות (בבלי, סנהדרין, פ"ח, ב').

שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן (בבלי, עירובין, י"ג, ב').

לעולם הלכה כדברי בית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל – עושה (בבלי, ראש השנה, י"ד, ב').

אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי (בבלי, יבמות, י"ג, ב').

[עם ישראל מורכב מ]שני שבטים [ש]הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי עניין החיים שנתן הקב"ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד, בכל דבר מעשה על הדין וההלכה, מבלי לזוז ממנו ושורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להשם יתברך בכל דבר מעשה, אף על פי שרואה היאך הדין נוטה, עם כל זאת מביט להש"י שיראה לו עומק האמת ולעתיד נאמר, אפרים לא יקנא וגומר, ויהודה לא יצור וכו', היינו שלאפריים לא יהיה טענה על יהודה, במה שיוצא חוץ להלכה ולא יצר לו מזה, כי יראה הש"י לאפרים את כוונת יהודה, שהוא מתכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו, וממילא יהיה שלום ביניהם (רבי מרדכי יוסף מאישביץ, המאה ה-19, "מי השילוח", כרך א', פרשת וישב).

כותבי הלכות כשורף התורה (בבלי, תמורה, י"ד', ב').

לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים? (רב דימי, המאה הרביעית, ירושלמי, נדרים כ"ט, א').

כאשר רבי יהודה הנשיא היסס בפסיקה הלכתית, סנטו בו חבריו: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי, נדה, כ', ב').

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (בבלי, סנהדרין, ו', ב').

כל האומר אין לו אלא תורה דאפילו תורה אין לו (בבלי, יבמות ק"ט, ב').

בן דוסא אומר: כל שקדמה יראת חטאו לחכמתו, סופו להתקיים, חכמתו לראת חטאו אין סופו להתקיים. מעשיו לחכמתו סופו להתקיים, [חכמתו למעשיו אין סופו להתקיים]. משל למה הדבר דומה, לאחד שבא אצל החנווני, אמר לו: תן לי רביעית יין. אמר לו: הבא לי כלי ופתח את חיקו. אמר לו: תן לי שמן, אמר לו: הבא כלי ופתח לו את המפושלות (אבות דרבי נתן ב', ל"ב).

שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר (בראשית רבה י"ט ד').

שלא יעשה אדם גדר יותר מן העיקר, ויפול הגדר ויקצץ את הנטיעות (אבות דרבי נתן, ב', א').

טוב עשרה טפחים ועומד, ממאה אמה ונופל (אבות דרבי נתן, א', א').

אף על פי שהוא מוסיף עליהן – אין בעשייתן מצוה (רבי ברכיה, המאה ה-4, ירושלמי, פאה  א', א').

כי נר מצוה ותורה אור - תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם (בבלי, סוטה, כ"א, א').

דרכיה דרכי נעם וכל נתיבֹתיה שלום (משלי ג', י"ז).

...ועשית הישר והטוב בעיני ה' (דברים ו', י"ח).

...אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח, ה'; יחזקאל כ', י"א, י"ג).

ובאת אל הכֹהֲנים הלוִיִם ואל השֹפֵט אשר יהיה בימים ההם (דברים י"ז, ט').

גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה (בבלי, ברכות, י"ט, ב').

רבא בר בר חנן, שברו לו הסבלים חבית יין שנשכרו להוביל. לקח גלימתם כדי ליפרע מן הגלימות  ]את מחיר היין. באו ואמרו לרב. מה עשה? אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: וכי כך הדין? אמר לו כן, שנאמר: "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). נתן להם את גלימתם. אמרו ליה: עניים אנחנו וטרחנו כל היום ואנו רעבים ואין לנו דבר, אמר לו רב לרבא בר בר חנן: לך תן להם שכרם. אמר לו: וכי הדין כך? אמר ליה: כן, שכן נאמר "וארחות צדיקים תשמור (בבלי, בבא מציעא, פ"ג, א', בתרגום שטיינזלץ).

אפילו דעותיו של זקן ממרה מותר ללמדם (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים, ג', ו'.)

הצו המקראי לוותר על כל החובות בשנה השביעית (היא שנת השמיטה, דברים ט"ו), נדחה על ידי הלל הזקן במאה הראשונה לפנה"ס, כאשר נוכח שאנשים חדלו להלוות כסף לנזקקים עם התקרב השמיטה (בבלי, גטין ל"ו, א').

החוק בדבר "עיר הנידחת" בוטל על ידי חכמים קדמונים בטענה ש"עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות." (בבלי, סנהדרין, ע"א, א')].

"בן סורר ומורה" (דברים כ"א, י"ח) בוטל על ידי חכמינו הקדמונים בטענה "לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין, ע"א, א').

ולמה נכתב, אם "לא היה ולא עתיד להיות?" - דרוש וקבל שכר. (בבלי, סנהדרין, ע"א, א'). [כלומר: שאנו נדרוש ונפרש].

טוהרתם של עם הארץ, ושל הכתות היהודיות האפיקורסיות התקבלה בזמנים של תנועה גדולה של אוכלוסייה, כמו זו שבשלוש הרגלים (בבלי, חגיגה כ"ו, א').

הוראת שעה הייתה (בבלי, יומא, ס"ט, ב').

ואת הפרות העלו עלה לה' – הוראת שעה היתה (תוספות עבודה זרה כ"ד ב' (פרה).

נשים העולות לתורה ומניחות תפילין

הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה (בבלי, מגילה, כ"ג, א').

לכשמתפללין וקורין עשרה בצמצום בבית היולדת... יש להעמיד הדבר על דין, שאשה עולה וקוראה בתורה... אע"ג שאמרו חכמים לא תקרא בציבור מפני הכבוד, לא אמרו אלא בקהל רב.. (רבי יעקב אמדן, יעב"ץ, המאה ה-18, בירת מגדל עוז, שוקת ב' סעיף 9).

שאף על פי שאמרו אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור, מכל מקום אם עלתה לא תרד, הואיל ומן הדין עולה היא למניין שבעה. (רבי דוד פרדו "חסדי דוד", תוספתא למגילה ג', ד' דף ק"ו).

אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב!... רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות. (בבלי, ראש השנה, ל"ג א').

ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום אם רצו להניח, אין ממחין בידם ושכר יש להן (ספר החינוך לפרשת "ואתחנן" מצוה תכ"א, עם ביאור מנחת חינוך).

על נשים המבקשות לומר קדיש:

כתב במי שנעדר בלא בן וצוה שבתו תאמר קדיש, מדינא יש לה לומר, דגַם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש (פתחי תשובה, יורה דעה, סימן שע"ו [ג']).

על נשים כרבניות:

והולכים אחרי הרוב, אין חילוק דאפילו חכמים קטנים מצטרפים לרוב וכן נשים חכמניות, כמו דבורה ששפטה את ישראל (מנחת חינוך ע"ח, וכן בבלי, תוספתא כלים י"א, ג)

ספר החינוך 158, לקראת הסוף: החלטות הלכתיות מתייחסות לכל מצב ולכל זמן, גברים או אישה המוכשרת לקבל החלטות הלכתיות.

גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם (בראשית רבה, ל"ח, ו').

עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קי"ט, קכ"ו)... הפרו תורתך משום עת לעשות לה' (בבלי, ברכות, נ"ד, א').

לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכולים רעיוני אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים (רמב"ן, הקדמה לספר המצוות לרמב"ם).

טעם שספר תורה אינו מנוקד, כדי שיוכל האדם לדרש מה שירצה. כי האותיות כשאינן מנוקדות, סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה נצוצות. וזה טעם שלא נוקד הספר-תורה, כי משמעות כל תיבה לפי הנקוד, ואין משמעותם עם הנקוד כ"א ענין אחד, ובלי נקוד יוכל האדם לדרוש כמה ענינים נפלאים ונכבדים ("דבש לפי", בשם רבנו בחיי ז"ל, ספר טעמי המנהגים, דף ס”ט).

כשנחלקים שני אמוראים ביניהם, וכל אחד מביא את נימוקיו, אין אחד מהם משקר, אלא כל אחד ואחד מביא את מסקנותיו בנושא הנדון. זה אומר מה הטעם להתיר, וזה – מה הטעם לאסור, זה משווה את המקרה למצב אחד, וזה – לאחר. אלה ואלה דברי אלוהים חיים הם, כי יש זמנים שבהם דברי אחד תואמים יותר ויש זמנים שדברי האחר, והסיבה היא ששינוי זעיר ביותר בנסיבות - משנה פסיקה מן היסוד. [בלשון המקור: דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט (רש"י, כתובות, נ"ז, א").

אם ננסה לבדוק את המקור לחלוקה ל "תרי"ג מצוות", נגלה שמוחלטות העובדה שהיהדות כוללת 613 מצוות מבוססת על סברה פרשנית של רב אחד בן המאה ה-3. נגלה גם שהפלפול שהביא למנייה בת 613 מצוות הוצא מהקשר כלל תלמודו של אותו רב (בבלי, מכות, כ"ג ב', כ"ד, א'):

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם...  בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: +תהלים ט"ו+ מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם... בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב: +ישעיהו ל"ג+ הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע... בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך. עשות משפט - זה הדין. אהבת חסד - זה גמילות חסדים. והצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא - אמרה תורה: והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעא - על אחת כמה וכמה. חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר: (ישעיהו נ"ו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה. בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: (עמוס ה') כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אימא: דרשוני בכל התורה כולה! אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: (חבקוק ב') וצדיק באמונתו יחיה.

שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו (רש"י, מכות, כ"ד, א').

נמצא שאיננו מחויב שלא תשתנה הדת האלוהית לעם אחד בעצמו, [כלומר: אין זה הכרחי שהדת שניתנה על ידי האל לעם תישאר בלתי משתנה] וזה כי אף אם לא ישתנו הדעות בעצמן ולא הנותן, כבר אפשר שייפול בה שינוי מצד המקבל [ייתכן שהעם עצמו ישתנה];  לפי שמשלימות כל פועל שיפעל פעולתו כפי הבנת המקבלים, ולפי השתנות הבנת המקבל, תשתנה פעולת הפועל בלי ספק [כי יש להתאים את מערכת המצוות להבנת העם שלו נועדו וכאשר העם משתנה – משתנה המערכת המצוות]; כי כמו שהרופא ייתן הנהגה [הוראות] אל החולה עד זמן משוער אצלו, שלא יגלהו את החולה, וכשיגיע הזמן ההוא כשנתחזק כבר החולה מחוליו, ישנה הראפא הנהגתו, ויתיר מה שאסר ויאסור מה שהתיר, ואין לחולה להיפלא מזה, כי הרופא, כשנתן ההנהגה הראשונה כבר ידע הזמן שראוי שיתנהג החולה על פיה (רבי יוסף אלבו, איש המאה ה-15, ספר העיקרים, ג', י"ג).


הרב גרשון וינקלר שירת בקהילות יהודיות אחדות ברחבי ניו מקסיקו, קולורדו ומונטנה. הוא כתב אחד-עשר ספרים על פולקלור, תיאולוגיה ומיסטיקה יהודיים. הוא הוסמך לרבנות ב-1978, על ידי הרב אליעזר בן-ציון ברוק המנוח, ראש ישיבת בית יוסף נובורדוק בירושלים.

 

כיום מתגורר רבי גרשון וינקלר בניו-מקסיקו עומד בראש האירגון
THE WALKING STICK FOUNDATION
ונמנה על צוות המורים הבכיר של קהילת "המקום" במצוקי דרגות
ומגיע ללמד בארץ מדי פעם

 

תורגם ע"י תרצה ארצי בעבור אהב"י - האגודה להתחדשות היהדות בישראל

02-6434830

renewjew@actcom.co.il

 

 

 

 

 
 

תגובות למאמר

הוסף תגובה      

לא נמצאו נתונים

הוסף תגובה      

עידן-הדלי - גולשים לעידן החדש
הערה חשובה: הנכם נדרשים לקרוא בעיון את תקנון האתר לפני הגלישה והשימוש באיזורים השונים
מותאם לצפיה ברזולוציה של 800 על 600 פיקסל

ניהול תוכן מבית עידן-הדלי           חבילות אירוח אתרים
 

עידן-הדלי לאסטרולוגיה, הורוסקופ, תקשור, קריסטלים, פירוש חלומות, מטפלים, מיסטיקה, רוחניות, ריפוי טבעי ועוד מנושאי העידן החדש.