את החיים רצוי שלא לפרש, הצהרה זו יכולה להרים גבה אצל אחדים מכם, משום שהתפיסה המקובלת היא שלכל אירוע יש סיבה ולכן עלינו לחקור כל אירוע כדי שנוכל להבין מה היא החוקיות הטמונה בו, כדי שנוכל לזהות אותה ולהשתמש בה לניבוי העתיד.
כאשר אנו מחלקים את החיים לשלושה חלקים, הם קשורים לפירוש שיש לנו עליהם, במילים אחרות, יש להם התחלה אמצע וסוף. כלומר אנו מקבלים את הסופיות, מוות, כפירוש מובן מאיליו של המציאות, שלכאורה גורמת לנו לקבל שהמוות הוא מה שמצפה לנו בסוף...בסוף החיים. בלי לשים לב למדנו והשרשנו בתוכנו את התפיסה שלכל דבר יש התחלה אמצע וסוף.
האם סוף החיים זו עובדה או פירוש?
התשובה לשאלה הזו טמונה בדרך שבה אנו חושבים. כדי לדעת דבר מה עלינו להיות מסוגלים לחפש אחרי הסברים שיבהירו לנו את התופעה, ולהיות מסוגלים לתאר אותה בעזרתם של המילים, לידי ניסוח שיהיה מובן. אולם מה קורה כאשר אנו נתקלים בתופעה שמעולם לא נתקלנו בה בעבר? מה שיקרה הוא שנשהה במצב שהוא ללא מילים.
האירוע לא יאפשר לנו לתאר אותו במילים ולכן הוא אינו יכול להיות מובן לנו.
נשאלת השאלה האם אין אנו יכולים להבין דברים, אם אין לנו מילים לתאר אותם?
צריך להעמיק קצת בנושא זה כדי שיהיה מובן, אחד הסרטים המשעשעים שראיתי נקרא "מתחת לפני השטח" ומסופר על אנשים ששהו ארבעים שנה מפחד מלחמת העולם השנייה בתוך בונקר שבנו, חלקם שנולד בתוך הבונקר לא ידע מה זה שמש או מה זה ירח, לכן כאשר יצאו בפעם הראשונה מחוץ לבונקר לא ידעו להבדיל בין מציאות לדמיון, ובין הירח לשמש ובלבלו בניהם.
כלומר היכולת לתאר פותחת בפני האדם את היכולת להבין/לפרש קודם כל לעצמו אירועים שהם אינם ברי הבנה, ודרך מילים לתת משמעות לאירוע או להתנסות. זאת היא תפיסת המציאות אותה רוכש כל אחד מאיתנו החל מילדותנו דרך השאלה אותה שאלנו את הורינו "מה זה?". עצם הראייה הזהה של דברים חיצוניים לנו, נובעת מכך שאנו מפרשים את המציאות בדיוק כפי שהורינו ראו אותה, משום שהם היו הראשונים שפרשו אותה עבורנו, אך עלינו לזכור כי כל תיאור של אירוע הוא תיאור סובייקטיבי ולכן הוא פירוש ולא עובדה.
במילים אחרות כאשר אנו מפרשים את מה שאנו רואים, קרוב לוודאי שנראה דברים בהתאם להבנות הקודמות שיש לנו עליהם.
אם כך השאלה שצריכה להישאל היא מה היא עובדה? או כיצד אנו יכולים לראות את המציאות כפי שהיא באמת?
ובכן עובדה זו היא מציאות שאין צורך להסביר אותה במילים, קיום היא עובדה. ולמרות שיתכן וחלק מאיתנו יתנגד לכך, אין צורך לפרש את הקיום, ראשית משום שהוא עובדה, כלומר גם אם ננסה להתחמק מהשאלה מה קורה לאדם לאחר מותו, הקיום אינו דבר מה הדורש פירוש משום שהוא עומד בזכות עצמו. ושנית, כל מה שיש, קודם כל מתקיים, ורק אחר כך משנה צורה ומקבל משמעות.
אנרגיה מרגע שנוצרה לא ניתן להכחידה!
לכן אני הנני/קיים (אנרגיית חיים אוניברסאלית) משמע אני חושב..... ולא ההיפך
המציאות הנגלית אם כך צריכה להיות משנית לקיום, או במילים אחרות מה שמגיח כתוצאה מהקיום ולא הגורם שלו, משום שלכאורה המציאות היא שמאפשרת לקיום להתרחש. כאשר אנו מתבוננים על מה שאנו קוראים לו מציאות, אנו רואים את בני האדם כנפרדים אחד מהשני, נלחמים אחד בשני, ונאבקים על מקורות מחייה ופרנסה. כל זה הוא תוצאה של התפיסה המחשבתית, כי היקום הוא המספק את המשאבים הדרושים לו לאדם כדי להתקיים, כאשר הכיוון הוא מבחוץ אל האדם, לכן המאבק הוא במישור המציאות הנגלה לאדם באמצעות חושיו והנמצא לכאורה מחוצה לו.
הסיבה למצב זה הינה השענותינו על מערכת אמונות פנימיות, המפרשת את המציאות כנפרדת מאיתנו. זה הוא הפירוש אותו קיבלנו כמובן מאליו מהורינו וצרבנו אותו בתודעתנו. קבלנו מהם ללא עוררין כי ההפרדה היא מציאות, ושעלינו להיאבק, להילחם ולשרוד כדי להתקיים!
כבני אדם אנו יכולים למלא שני תפקידים, שחקן, ומאמן.
ההורים שלנו היו המאמנים הראשונים שלנו, ואת תפיסת המציאות שלהם הם הנחילו לנו בילדותינו. מכיוון שנקודת המוצא שלהם הייתה של הפרדה, זה הוא הפירוש אותו אימצנו על המציאות ואותו ננחיל לילדינו, משום שזה הוא מה שאנו יודעים.
המאמן מפרש את המציאות על סמך מספר התנסויות אותן הוא עבר ומתוכן הוא מסיק מסקנות, ומציע דרך כיצד להתמודד עם בעיות איתן הוא התמודד בהצלחה או שלא. המאמן אינו חי את החיים של שחקניו, הוא אינו יכול לעשות זאת, אך הוא יכול להשפיע על הדרך בה הם יחיו את החיים שלהם, לכן למאמן יש השפעה חלקית על המציאות.
הורינו פירשו את המציאות כהפרדה משום שהוריהם פירשו את המציאות כהפרדה ולכן גם אנחנו מפרשים אותה באותו האופן. זו היא הדרך להמשכה של התפיסה הדואלית הרואה את בני האדם כמעצבי מציאות פרטניים, הנבדלים זה מזה, החיים את החיים כפי שחיו אחרים לפניהם ודוחים את כל מה שאינו תואם את השקפת עולמם המתוכנתת.
השחקן הוא המשפיע העיקרי על הדרך בה הוא רואה את המציאות, משום שהוא אינו מפרש אותה מבחוץ, אלא פועל בתוכה דרך התמודדות עם כל מה שמתרחש בתוכה ומגיע אליו. אולם השחקן אינו מודע לכך שהדרך שבה הוא פועל בתוך המציאות היא מותנית, לכאורה כל אחד מאיתנו חושב כי הוא יחיד, נפרד הפועל באופן עצמאי, הנובע מאופן החשיבה החופשי והעצמאי שלו, אולם אין זה כך כלל וכלל.
המציאות כפי שאנו רואים אותה היא פירוש מאוד מדויק של מערכת האמונות שלנו. כל מה שאנו חושבים כי אנו מבינים אותו והנמצא מחוץ לנו, הינו מידע אותו קיבלנו מבחוץ ואין הוא אלא פרשנות על המציאות אך לא האמת.
אם נשאל את השאלה מה היא מציאות, התשובה תהייה מה שאנו חושבים כי הוא אמיתי. השאלה השנייה תהיה כיצד אנו יודעים מה הוא אמיתי?
זו היא שאלה קריטית, משום שאנו תמיד נפעל בהתאמה למחשבות שלנו על המציאות. אחת השאלות הנשאלות לעיתים קרובות היא מדוע אין אנו יכולים להישאר במצב של מודעות בהירה (הארה) לאורך זמן?. מעבר לתשובה הרגילה שהכול נמצא בשינוי, התשובה היא שאין אנו מוכנים לוותר על תפיסת המציאות הדואלית שלנו, וכאשר אנו חווים הבזק של הארה, מהר מאוד התובנות המוכרות והישנות שלנו אוחזות שוב בתפיסת המציאות המוכרת והבטוחה.
אין אנו נשלטים על-ידי ישויות חיצוניות לנו, אלא אנו נשלטים על ידי תבניות המחשבה שהונחלו לנו מקדמת דנא, לכן השחרור המיוחל אינו מאיזו ישות עלומה השולטת בנו ממעל, אלא מתבניות המחשבה הנמצאות בשכלנו והאומרות לנו כי הפתרון נמצא מחוץ לנו.
מה שדרוש לנו הוא חינוך מחדש, עלינו לחזור ולהיות כילדים לפני שהטביעו בנו את חותמת ההפרדה אולם לשם כך עלינו ראשית, להיות מוכנים להתמודדות עם שינוי, כאשר אנו נזכרים מחדש בתפישת המציאות בה הפרדה אינה מתקיימת. זה אינו תהליך המיועד לפחדנים משום שאין הוא מאפשר בריחה מאותן תבניות מחשבה כולאות.
שינוי נפרד אינו מתקיים, כל מה שאנו קוראים לו שינוי ברמת המודעות האישית, מתקיים רק בשכל הרואה הפרדה, לכן השינוי הפנימי, "האישי" הוא תוצאה של שינוי קולקטיבי הקורה בו זמנית לכולם. המחשבה על הארה פרטית מפרשת את המציאות כמקום של יחידים נפרדים, לעומת זאת הארה מספקת הצצה על מציאות המאחדת את כל היחידים לכאורה לאחד.
אחדות היא פרוש, רק כאשר אנו מפרשים או מסבירים אותה, או אז אנו מנותקים ממנה, ומציאות כאשר איננו צריכים להסביר אותה אינו נפרדים ממנה אלה חיים אותה, לכן אחדות וקיום הם בדיוק אותו הדבר, כאשר אין לנו צורך יותר להסביר מדוע אנו קיימים.
התשובה על השאלה מה הוא אמיתי, היא חיים נצחיים. כל תשובה השוללת עובדה זו מניחה כי החיים הם זמניים, ומבוססת על הבנות המקבעות אותנו עד שנהיה מוכנים להשתנות ולזה קוראים חינוך מחדש.
